עע"מ 7834/19

תקציר

במקרה שלפנינו, מתייחסת ערכאת הערעור לסוגיית הפיצויים בגין הפקעת מקרקעין ונזק תכנוני לפי חוק התכנון והבניה. בית המשפט בוחן את ההבחנות הפרוצדורליות והמהותיות בין פיצוי בגין נזק תכנוני כקבוע בסעיף 197 לחוק לבין פיצוי בגין הפקעת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות. סעיף 197 מאפשר לבעלי קרקע לתבוע פיצוי בגין ירידת ערך הקרקע עקב החלטה תכנונית ללא הפקעה. זכות זו קיימת ללא קשר לשאלה אם השינוי התכנוני מייעד את הקרקע לצורכי ציבור אם לאו. לעומת זאת, פקודת הקרקעות קובעת מנגנוני פיצוי כאשר הקרקע מופקעת בפועל, בדרך כלל בהליך דו-שלבי: ראשית פיצוי בגין השינוי התכנוני המייעד את הקרקע להפקעה, ושנית בגין שלילת בעלות בעת הפקעה בפועל. ערעור זה מדגיש את המורכבות הכרוכה בכך ששתי תביעות הפיצויים מתנהלות במקביל, במיוחד כאשר ההפקעה מתרחשת בסמוך לאחר פרסום התכנית המזיקה. בית המשפט מחליט כי יש להותיר טיפול נפרד במסלולי הפיצוי, למרות חוסר יעילות או כפילויות אפשריות, שכן הדבר מקיים את ההבחנה המשפטית אליה מתכוונים מנגנוני החקיקה הנפרדים. עם זאת, המשיבים רשאים לשוב ולפנות לוועדת ההתנגדויות ולכלול שומות והתנגדויות רלוונטיות שהוגשו תחילה לפי סעיף 197. פסק הדין מדגיש את העצמאות הפרוצדורלית ואת שיקול הדעת המקצועי של ועדת ההתנגדויות וקובע כי החלטות מהליכים מקבילים אינן צריכות להגביל זו את זו. לסיכום, ערכאת הערעור מחייבת דיון חוזר בתיק על ידי ועדת ההתנגדויות, תוך הפיכת פסק דינו של בית משפט קמא הקודם, וגישור יעיל בין ליקויים עקב החלטות תכנוניות לבין הפקעה בפועל, וכל זאת מבלי להטיל הוצאות משפט. ההחלטה התקבלה פה אחד בין השופטים, ומשקפת הסכמה כוללת על ההפרדה הפרוצדורלית והשלכותיה על תביעות פיצויים בדיני הפקעת מקרקעין ותכנון.