תפ"מ 51529-01-24

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הסכם שכירות לנכס שבו השוכר התכוון להשתמש בקרקע למטרה המחייבת היתר. המשכיר והשוכר לא הסכימו מי אחראי לקבלת ההיתר. השוכר טען כי המשכיר אחראי על פי הסכם השכירות, ואילו המשכיר עמד על כך שזו חובתו של השוכר. בית המשפט בחן את סעיפי ההסכם וקבע כי שתי הפרשנויות סבירות אך פרשנות השוכר מדויקת יותר, מה גם שהמשכיר כבר נקט בצעדים לקבלת ההיתר והיה מודע לתהליך המתנהל. יתר על כן, בית המשפט מצא כי המשכיר, בעת מכירת הנכס לתובעים, היה מודע לכך שלשוכר אין היתר תקף ובכל זאת הסכים להאריך את תקופת השכירות. פעולה זו היוותה ויתור על הזכות לפנות את הדייר על בסיס היעדר היתר. התובעים, לאחר שרכשו את הנכס בהיותם מודעים למצב ההיתרים, לא יכלו לפתע לדרוש פינוי מבלי לשלם את הפיצוי המוסכם בסך 250,000 ₪. בנוסף, נדחתה טענת השוכר כי היעדר רישיון עסק מצדיק פינוי, שכן לא מדובר בהפרה יסודית של ההסכם, והשוכר החל בתהליך קבלת הרישיון. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי הימנעותם של התובעים מלהציג ראיות בדבר סיכון ההליך הפלילי, כאמור בתביעתם, פעלה לרעתם. ככלל, קבע בית המשפט כי התובעים היו אחראים, לכל הפחות במשותף, לקבלת ההיתר ולא מילאו את חובותיהם. לפיכך, תביעת הפינוי נדחתה, והתובעים חויבו לשלם לנתבע הוצאות משפט, שכר טרחת עורך דין והוצאות נוספות.