ע"א 2648/02

תקציר

הסכסוך הוא בין שתי משפחות שכנות שגרות בבניין משותף בגבעתיים. המשיב, המתגורר בקומה השנייה, תבע את המערערים, המתגוררים תחתיו, בגין הרעש הבוקע מהמזגן הישן שלהם וביקש להסירו ולקבל פיצוי. המערערים, בתביעתם שכנגד, ביקשו מבית המשפט להורות למשיב לפנות את הרכוש המשותף של המבנה, אותו תפס לכאורה שלא כדין ושימש אותו כשלו. המזגן הוסר לאחר הגשת התביעה, מה שהוביל את בית המשפט לדחות את תביעת המשיב לצו מניעה. בית המשפט אף דחה את תביעתם שכנגד של המערערים לאחר שקבע כי לא הגיעו לבית המשפט בידיים נקיות, שכן גם הם השתמשו בחלק מהשטח המשותף באופן בלעדי, תוך הצגת המשיב כמחבל ברכוש המשותף. המערערים ערערו על דחיית תביעתם שכנגד, והמשיב ערער שכנגד על דחיית תביעתו לפיצויים. בית המשפט לערעורים קיבל את ערעור המערערים והחזיר את התיק לבית משפט השלום. בית המשפט קבע, כי שגה בית המשפט קמא בכך שאפיין את התביעה שכנגד כתביעה לסעד מן היושר, שכן היא התבססה למעשה על זכויות הקניין של המערערים. היה על בית המשפט לבחון לגופה של התביעה ולקיומו של הסכם בין הדיירים לחלוקת הרכוש המשותף. יתר על כן, היה מקום לצרף את יתר השוכרים ואת בעלי הקרקע כצדדים להליך. באשר לערעור שכנגד, דחה אותו בית המשפט ולא מצא פגם בהחלטת הערכאה הנמוכה לדחות את התביעה לפיצויים והוצאות, בהתחשב בכך שהמזגן הוסר ולא היה עוד מטרד. המערערים חויבו לשלם את הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין, בהתחשב בכך שגם הם השתמשו באופן בלעדי בחלק מהשטח המשותף.