פל"א 16567-01-23

תקציר

הבסיס המשפטי לקביעת פסילתו של שופט סובב סביב המושג "חשש ממשי למשוא פנים". זהו מבחן אובייקטיבי, הבוחן את העניין מנקודת מבטו של שופט סביר. על פי החוק, שופט צריך להיפסל רק אם יש חשש ממשי לגבי יכולתו להישאר ללא משוא פנים. אין די ברגשות סובייקטיביים כדי לבסס עילה לפסילה; חייב להיות בסיס ראייתי אובייקטיבי. לגבי הליכים מקדמיים, שופט שדן בעניין מקדמי, כמו דיון מעצר, לא נפסל אוטומטית מלדון בתיק העיקרי. המבחן לפסילה במקרים כאלה הוא האם קיים חשש ממשי שחוות הדעת של השופט ננעלה, והוא לא יוכל לנהל משפט הוגן. ביישום עקרונות אלה על המקרה הספציפי הנדון, השופט מגיע למסקנה כי טענות הנאשם מעלות חששות תקפים בדבר משוא פנים. בהחלטתו הקודמת של השופט בעניין מעצרו של הנאשם נבחנו בהרחבה נתוניו האישיים של הנאשם, הליכים קודמים, עברו הפלילי ומסוכנות כללית. כתוצאה מכך, חוששים השופטים כי החלטתם הקודמת עלולה לפגוע באובייקטיביות שלהם בתיק העיקרי, התלויה בהערכת מהימנות השוטרים מול הנאשם. לכן, כדי להבטיח הליך צודק וללא משוא פנים, השופט מחליט לפסול את עצמו מהתיק העיקרי. מכיוון שיש הרכב שטרם דן בתיק, וכדי למנוע הטיה פוטנציאלית, השופט פוסק לטובת פסילה ויעביר את התיק לכבוד סגן הנשיא להעברה להרכב אחר.