עב"ל 107/96

תקציר

פסק הדין הנדון קשור למחלוקת בין המערער, אברהם הרמן, לבין המשיב, המוסד לביטוח לאומי (המכון), בנוגע לתשלום הקצבאות להן זכאי המערער לפי חוק הביטוח הלאומי. עיקר הטענה נסובה סביב שינוי שיטת תשלום הקצבאות, אשר הביא לכך שהמערער נדרש להמציא אישורים מסוימים, ובהמשך לכך נוכה רכיב הניידות בקצבה המיוחדת שלו כאשר לא עמד בהן. המערער טען כי דרישת התעודות אינה מורשית וביקש לתקן את תביעתו לערער על תביעה זו ולתבוע השבה. בית הדין האזורי לעבודה דחה את בקשת המערער לתקן את תביעתו, והורה לו לערער על החלטה זו. טענותיו של המערער התמקדו בזכותו לתקן את תביעתו ובעקרונות העומדים לנגד עיניו של השבת הקצבאות הממומנות. עם זאת, ועדת הערר אישרה את החלטת בית המשפט המחוזי וקבעה כי בקשת התיקון לוקה בחסר. הפאנל הדגיש כי בעוד שלבתי הדין לעבודה יש גישה גמישה לתיקון תביעות, יש מגבלות, ובמקרה זה התיקונים המבוקשים היו מיותרים ואף לא ראויים. סעיף א' לתיקון, שביקש להצהיר על היעדר סמכותו של פקיד התביעות בניידות, היה חזרה על הטענה המקורית ולא העלה טיעונים חדשים. סעיף ב', שביקש פסק דין הצהרתי לניכויים עתידיים, היה כללי מדי והתייחס למצבים היפותטיים שאולי לא יתרחשו לעולם. ההרכב הגיע למסקנה כי דחיית התיקון אינה פוגעת בזכויותיו הנוכחיות או העתידיות של המערער ועל כן הערעור נדחה. החלטה זו התקבלה מבלי שנפסקו הוצאות לאף אחד מהצדדים.