ע"א 437/79

תקציר

התיק נסוב סביב חלקת קרקע בבעלות המערערת, אשר הופקעה בחלקה על ידי המדינה בשנת 1963. המערערים תבעו פיצויים מהמדינה בגין הקרקע שהופקעה, אך על פי הדין הרלוונטי הם היו זכאים לכך רק אם יותר מרבע מאדמתם נלקחה. גודל הקרקע של המערערת לא עמד בקריטריון זה. עם זאת, שר העבודה העניק להם פיצוי לפי שיקול דעתם, שכן הם סברו שהמערערת תסבול בלעדיו. השאלה היא לגבי סכום הפיצוי והאם יש להצמיד אותו למדד המחירים לצרכן. המדינה טענה כי המערערים מנעו את העברת החזקה ולכן, על פי החוק, הם אינם זכאים לפיצוי צמוד. בית המשפט פסק לטובת המערערים, בקובעו כי יש לפרש את החלטת השר לפצותם כאינדיקציה לשלם להם כאילו נלקחו יותר מרבע מאדמתם. השופט הורה על דיון חוזר בתיק בבית המשפט המחוזי לצורך קביעת סכום הפיצוי המדויק, לרבות אפשרות ההצמדה, ונעתר לבקשת המערערים לתקן את תביעתם. השופטים שמגר ובן-פורת הסכימו עם פסק הדין והדגישו כי יש להפעיל את שיקול דעתו של השר על בסיס תנאים ספציפיים וכי ההחלטה צריכה לפרט באופן אידיאלי את הנימוקים לפיצוי. עוד ציינו כי גובה הפיצוי נקבע על ידי השר וכי טענת המדינה כי המערער מנע החזקה אינה מוכחת ועניין להכרעת בית המשפט המחוזי.