דב"ע נו/149 - 3

תקציר

במקרה דנן הוגש ערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב, אשר חייב את המשיב לשלם למערער עבור פדיון חופשה ודמי נסיעה, אך דחה את יתר טענותיו. הסוגיה העיקרית בערעור הייתה קביעת נטל ההוכחה בדבר מועד תחילת העסקתו של המערער. המערערת טענה תחילה להעסקה מיום 1.11.92, ואילו המשיבה טענה כי החלה בחודש פברואר 1993. המערער תמך את טענתו בתלוש משכורת מנובמבר 1993 בו צוין תאריך ההתחלה כ-1.11.92 ובעדויות אמו ועדים. עם זאת, סגן המנהל של המשיב טען כי התשלומים לא בוצעו במזומן, והגיש טופס 106 המעיד על העסקה מפברואר 1993. בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי לראיות משקל שווה, ובכך צידד במשיב, שכן נטל ההוכחה הבסיסי היה באחריות המערער. בא כוחה של המערערת טען, כי תלוש השכר עצמו העביר את נטל הראיה אל המשיב, דבר המצביע על כך שטעות בתלוש השכר טעונה הוכחה ברורה מצד המשיב. בית הדין לערעורים לעבודה מצא כי לאזכור החוזר ונשנה של מועד תחילת ההעסקה בתלושי השכר יש משמעות ראייתית, ובכך העביר את נטל ההוכחה במועד תחילת ההעסקה למשיב. משכך, התקבל הערעור והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת לבחון מחדש את מועד התחילה וסעדים רלוונטיים נוספים, בקובעו כי נטל ההוכחה העיקרי מוטל בסופו של דבר על המשיב. כן הונחה בית הדין האזורי לדון בהליכים אלה בכל פסק דין משלים בעניין ההוצאות.