ע"א 145/79

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתייחס למחלוקת על בעלות על חלקת אדמה בטמרה. בעל הקרקע, המשיב מס' 4, מכר פעמיים את אותם חלקי חלקה: תחילה למשיבים 1 עד 3 ולאחר מכן למערערים. שאלת המפתח היא האם הזכויות השוות של שתי קבוצות הרוכשים שוות, ואם לא, איזו זכות קודמת. בית המשפט המחוזי פסק מלכתחילה לטובת המשיבים 1 עד 3, אך בית המשפט העליון הפך החלטה זו. המשיבה מס' 4 טענה לבעלות על החלקה ביישוב מקרקעין בשנת 1959, ועל כך לא הייתה מחלוקת. בשנת 1969 מכר את הקרקע לקרובי משפחתו, המשיבים 1 עד 3, חתם על ייפוי כוח וקיבל את מחיר הרכישה. עם זאת, המשיבים 1 עד 3 לא תפסו חזקה במקרקעין ולא רשמו את רכישתם בהתנחלות. תחת זאת, נותרה הקרקע בחזקתה של המשיבה מס' 4, שהמשיכה להשתמש בה ולקצור את פירותיה. בשנת 1974 מכרה המשיבה מס' 4 את אותן זכויות למערערים, אשר תפסו חזקה במקרקעין ורשמו את רכישתם בהתנחלות, במקום שמה של המשיבה מס' 4 בלוח ההחלטות. המשיבים 1 עד 3 הגישו בקשה לרשום את רכישתם הקודמת, אך בית המשפט העליון פסק לטובת המערערים. בית המשפט קבע כי המשיבים 1 עד 3 התרשלו בכך שלא שמרו על זכויותיהם. הם לא תפסו חזקה במקרקעין ולא רשמו את רכישתם, מה שאפשר למשיבה מס' 4 למכור את הקרקע למערערים, שפעלו בתום לב וללא ידיעה על המכירה הקודמת. המערערים, בניגוד למשיבים 1 עד 3, נקטו את הצעדים הדרושים כדי להגן על זכויותיהם, להבטיח את רישומם ביישוב ולתפוס חזקה במקרקעין. לפיכך, מצא בית המשפט כי זכות ההון העצמי של המערערים עדיפה על זו של המשיבים 1 עד 3, הגם שרכישתם היא המאוחרת במועד. משכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, ביטל את רישומם של המשיבים 1 עד 3 והורה על החלפת שמותיהם בשמותיהם של המערערים, תוך שהוא מחייב גם את המשיבים 1 עד 3 לכסות את הוצאות הערעור של המערערים.