ת"א 49721-05-20

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני ו/או איסור פרסום. הבקשה, שהוגשה מכוח תקנה 109 לתקנות, מבקשת למנוע פגיעה עתידית בשמו הטוב של המבקש באמצעות איסור על המשיב לפרסם תכנים מכפישים לכאורה. בעוד טענות המבקש נשקלו בכובד ראש, מצא בית המשפט כי הבקשה אינה עומדת בדרישות הנדרשות. לגופו של עניין, לא היה מוצדק בשלב מקדמי זה לבחון באופן מהותי את גופה של הבקשה, מה גם שהפרסומים המדוברים נעשו לאחר הגשת התביעה ולא נתבע בגינם פיצוי. בית המשפט ציין כי בחן את טענותיו ועדותו של המבקש, אך מצא כי הבסיס המשפטי לבקשה אינו ברור. הסוגיה העיקרית שעמדה על הפרק הייתה איזון בין זכותו של המבקש לשם טוב לבין חופש הביטוי של המשיב. על פי הפסיקה המקובלת, חופש הביטוי מקבל קדימות במקרים של סעד זמני, שכן אחריותו של המפרסם טרם נקבעה. בית המשפט הדגיש כי צווי מניעה זמניים הם אמצעים חריגים ויש לתת אותם רק במקרים בהם סיכויי הצלחת הבקשה גבוהים והפגיעה בשמו הטוב של המבקש קשה. המבקש לא סיפק הצדקה מספקת להגבלת חופש הביטוי של המשיב, בפרט שהמשיב הציג הגנה לכאורה. זאת ועוד, בית המשפט פירש את הדינים הרלוונטיים בצמצום, לרבות סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט וסעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, שכן הם חריגים לעקרון פומביות הדיון. אין די בטענותיו הכלליות של המבקש בדבר הנזק הפוטנציאלי שנגרם מהפרסומים כדי להצדיק איסור פרסום, מה גם שלמשיב זכות לשתף בפרטי ההליך המשפטי כאיש ציבור. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי חששותיו של המבקש מהליכי הגישור בין הצדדים היו צריכים להיחסך מהבקשה והתצהיר. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי המבקשת לא עמדה בקריטריונים למתן צו מניעה זמני וכי היענות לבקשה תהווה פגיעה מיותרת בזכויות המשיב. המבקש חויב בהוצאות המשיב, בסך 3,500 ₪, בשל התנהלות המבקש ודחיית בקשתו בעבר.