עמ"נ 157/02

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק במחלוקת על פרשנותו של סעיף 197 לחוק המקרקעין הישראלי, ובפרט על הביטוי "מקרקעין גובלים". פסק דינו של בית המשפט העליון, שניתן על ידי השופטת ביניש, מאזן בין שתי גישות מתחרות: פרשנות מצמצמת ופרשנות מרחיבה. פסק הדין קובע כלל לפיו קרקע חייבת להיות מושקית פיזית עד לגבול התכנית הפוגעת כדי להיות זכאית לפיצוי לפי סעיף 197. כלל זה נועד לספק ודאות תכנונית ולשמור על זכויות הקניין. עם זאת, כדי להימנע מתוצאות שרירותיות וליישר קו עם כוונת המחוקק, מובאים שני חריגים. ראשית, כאשר התוכנית והקרקע מופרדות על ידי שטח פתוח צר, בדרך כלל ברוחב מטרים ספורים, הקרקע עדיין נחשבת גובלת. שנית, כביש שכונתי צר המפריד בין התכנית לקרקע אינו פוסל את הקרקע מלהיות מסווגת כגובלת. פסק הדין מדגיש כי חריגים אלה נועדו ליצור מסגרת גמישה, תוך הימנעות מקשיחות תוך שמירה על ודאות תכנונית. השופטת ביניש מבהירה כי רוחבו של הכביש אינו הגורם המכריע היחיד בסיווגו ככביש שכונתי צר. במקום זאת, אופיו של הכביש ותפקידו לשרת שכונה מסוימת או אזור מגורים מסוים הם קריטיים. תפקודו של כביש ככביש שכונתי אינו מצטמצם רק משום שהוא מתחבר לעורק תנועה ראשי. השיקול המרכזי הוא האם הכביש משרת את צרכי השכונה. ביישום עקרונות אלה על המקרה הנדון, חלקו המערבי של רחוב אהבת ציון נחשב לכביש שכונתי צר. למרות שהוא רחב יחסית בשל מפרצי חניה, מטרתו היא אך ורק לשרת את התנועה המקומית בסביבת המגורים. לפיכך, אין בכך כדי לגרוע מאפיון הארץ כ"גובלת". משכך, הערעור נדחה, והמערערת נדרשת להשתתף בהוצאותיהם ובשכר טרחתם של המשיבים.