ע"ו 55551-05-13

תקציר

פסק הדין דן בהגדרת "שטח בנייה המשמש למגורים" ובערעורים שהגישו שני צדדים, מינהל ארנונה ובן צור, בנוגע להחלת הגדרה זו על שלושה אזורים בבניין פרטי על קרקע בבעלות פרטית: שטח הסמוך למבנה המשמש כחצר, מחסן ועליית גג. השופט סוקר בהרחבה את הטיעונים שהוצגו על ידי שני הצדדים ונותן פסק דין בכל אחד משלושת האזורים שבמחלוקת. לגבי השטח הסמוך למבנה, המשמש כחצר, פוסק השופט לטובת בן צור, ומסכים עם פרשנות ועדת הערר לחריג הקבוע בצו הארנונה. הצו קובע כי שטח הסמוך למבנה המשמש בעיקר כחצר או גינה אינו חייב בארנונה, והשופט מאשר כי הדבר חל גם אם השטח מכוסה. השופט גם דוחה את טענות הנהלת הארנונה כי פרשנות זו מובילה לתוצאות אבסורדיות ומדגיש כי דרך הפעולה הנכונה, אם הם חולקים על קביעת הוועדה, היא לשנות את צו הארנונה ולא לפרשו מחדש. באשר למחסן, השופט מצדד בוועדת הערר ובמינהל הארנונה, וקובע כי שטח המחסן מופרד פיזית ממקום החניה ואינו משמש עוד לחניה אלא לאחסון. מאחר שהוא אינו משרת עוד את ייעודו המקורי, קובע השופט כי הוא אינו פטור מארנונה כשטח חניה. במקרה של עליית הגג, השופט שוב מסכים עם החלטת ועדת הערר לכלול את שטח הקירות בחישוב הארנונה. השופט מדגיש כי החקיקה המחייבת לקביעת ארנונה היא צו הארנונה, הכולל את הקירות הפנימיים בחישוב שטח הבניין. טענתו של בן צור כי יש להחיל את תקנות התכנון והבנייה נדחית, שכן הצדדים הסכימו בפני הוועדה כי שיטת המדידה לצורכי ארנונה והיתר בנייה אינה זהה. לגבי הפוסט על גרם המדרגות, שהוא אזור המחבר בין שני גרמי מדרגות, השופט פוסק לטובת בן צור. השופט מפרש את המונח "חדר מדרגות" בצו הארנונה כך שיכלול את הפודסט, שכן הוא משרת את אותה מטרה כמו חדר המדרגות ואינו שונה ממנו באופן משמעותי. לבסוף, השופט מתייחס לטענתו של בן צור כי הוטעה על ידי ועדת הערר לגבי הערכאה המתאימה לערער על החלטתם. השופט מפנה לפסק הדין הקודם של השופט מרזל, שדחה את טענתו של בן צור ומציין כי התביעה הוכרעה. גם בקשתו של בן צור לחייב את המועצה בהוצאות המועצה נדחית. לסיכום, השופטת דוחה את הערר 55551-05-13 שהוגש על ידי מינהל הארנונה ומקבלת חלקית את הערר 51995-06-13 שהגיש בן צור, בפרט בנוגע לחיוב בארנונה על הפודסט. שאר פסק הדין של ועדת הערר נותר על כנו, וכל צד נושא בהוצאותיו המשפטיות.