ע"פ 3677/21

תקציר

בפסק דין זה נדחה הערעור על ההרשעה וערעור המדינה על החמרת העונש נדחה. בית המשפט מוצא את המערער אשם במעשה סדום, שכן טענתו נגד החלטת בית המשפט המחוזי, שהעדיף את עדותו של המתלונן על פני עדותו שלו, נעדרת שחר. ערכאת הערעור תומכת בקביעתו של בית המשפט המחוזי, ומדגישה כי ממצאים עובדתיים ומהימנים מתבטלים רק לעתים רחוקות. המתלוננת העידה באופן עקבי כי המערער ביצע מעשים שלא בהסכמה, תוך החדרת אצבעו לפי הטבעת שלה במסווה של טיפול. גרסתה נחשבה אמינה למרות טענותיו של המערער על בורותו בנוגע למקום בו נגעה אצבעו. בית המשפט דוחה גם את הטענה כי היעדר אזכור של מעשה ספציפי זה בדיווחים הראשוניים מטיל ספק בהתרחשותו, ומדגיש את מבוכתה של המתלוננת ואת גילויה ההדרגתי כמובנים במקרים כאלה. זאת ועוד, נגיעה והחדרת אצבע לאזורי הגוף, גם בהסכמתה המוטעית של המתלוננת, מהווה מעשה מגונה בשל מצג שווא, תוך פגיעה בכבוד האישי ובאוטונומיה. טענתו המטעה של המערער בדבר כוונה טיפולית עומדת בקריטריונים של עבירות מרמה, תוך שלילת הסכמה אמיתית. בית המשפט דוחה כל מחדל חקירתי המשפיע על ההגנה, ולא מוצא בסיס ראייתי לטענות נגד בן זוגה של המתלוננת. לבסוף, בהכירו בהפרת האמונים החמורה ובניצול הפגיעות, בית המשפט סבור כי העונש המקורי אינו הולם ומגדיל את עונשו של המערער ל-36 חודשים. גזר דין זה נועד ליישר קו עם חומרת העבירות, ולחזק את עמדת בית המשפט בנוגע להגנה על קורבנות מפני ניצול מיני במרמה על ידי מי שמתחזים למטפלים.