דב"ע לט/115 - 3

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב תביעת עובד נגד מעסיקו לפיצויי פיטורים ובקשת המעסיק לאחר מכן לעכב את ההליכים בבית הדין לטובת בוררות, כאמור בהסכם הקיבוצי בין המעסיק לארגון העובדים. שאלת המפתח היא האם תניית בוררות בהסכם קיבוצי חלה על עובדים ומעסיקים בודדים, ובכך מחייבת אותם ליישב סכסוכים באמצעות בוררות ולא באמצעות מערכת בתי המשפט. מסקנת בית הדין היא כי תניית בוררות בהסכם קיבוצי אינה מחייבת עובדים ומעסיקים בודדים לבוררות בסכסוכים ביניהם. זאת, משום שהביטוי "תנאי עבודה", שהוא מרכזי בקביעת תחולתו של הסכם קיבוצי, מתייחס למהות זכויותיו של העובד ולא לאמצעי למימושן. לפיכך, תניית בוררות, הקובעת את אופן יישוב המחלוקות, חורגת מתחומו של הסכם קיבוצי. מסקנה זו נתמכת עוד יותר על ידי השיבוש הפוטנציאלי של יחסי העבודה שעלול להיווצר אם כל עובד יצטרך לעבור בוררות, במיוחד בהתחשב בכך שהסכמים קיבוציים קובעים לעתים קרובות מנגנונים מיוחדים לפתרון סכסוכים. יתר על כן, תניית הבוררות הספציפית הנדונה, סעיף 43, מתפרשת כחלה אך ורק על הארגונים שהם צד להסכם הקיבוצי ולא על עובדים בודדים. לפיכך, בית המשפט דוחה את הערעור וקובע כי החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הקפאת ההליכים לטובת בוררות עומדת בעינה.