ע"פ 7215/23

תקציר

הכרעת הדין דנה בערעורים של הנאשמים והמדינה על גזר הדין במקרה של חטיפה אלימה. הנאשמים טענו כי עונשם מופרז בהתחשב בכך שמעשיהם היו אימפולסיביים וחסרי תכנון, וכן לקחו בחשבון את עברם הפלילי הנקי ואת העובדה שהודו. עם זאת, בית המשפט מצא כי ההיבט התכנוני, אף שהיה קיים במידה מסוימת, לא היווה גורם משמעותי במקרה זה וחומרת העבירה הייתה במקום אחר. היא גם לא נתנה משקל רב להודאות, שכן הן הגיעו רק לאחר שהקורבן העיד. המדינה, לעומת זאת, ערערה על עונש מאסר ארוך יותר, בטענה כי העבירה היא מהחמורות ביותר בספר החוקים. בית המשפט הסכים והדגיש את הפגיעה הקשה בחירותה של הקורבן ואת כוונת הנאשמים לרצוח אותה אם לא תיענה לדרישותיהם. פסק הדין הגדיר את העבירה כמקרה חמור של אלימות כלפי נשים מצד בני משפחה, שמטרתה לשלוט בחירותן ולהגביל אותה, וציין את כוונת המחוקק למגר תופעות אלה. בסופו של דבר דחה בית המשפט את ערעור הנאשמים וקיבל את ערעור המדינה, והחמיר את העונש ל-7 שנים לשלושה מהנאשמים ול-6.5 שנים לרביעי, לצד תשלום פיצויים בסך 50 אלף שקל כל אחד.