ת"א 50016-03-17

תקציר

התובעת, יהודית גליקפלד, תבעה את דודה, הלל נורטמן, כדי להכיר בזכויותיה בדירה שנרכשה על ידו בשנת 1963. הדירה רשומה על שם הנתבע. התובעת טוענת כי הדירה נרכשה מכספו של אביה וכי היה הסכם שהיא תירשם על שמו ולאחר מכן על שמה. לחילופין, טוענת התובעת כי רכשה זכות הון עצמי בדירה עקב שימושה והחזקתה בדירה במשך כ-30 שנה, במהלכן ביצעה שיפורים ושיפוצים, ופעלה כבעלים, בעוד הנתבע לא מחה. עוד טוענת התובעת כי שני מסמכים תומכים בטענותיה: רישיון מגורים ורשימת בעלי הדירות בבניין בו מופיע שמה. הנתבע מכחיש את טענות התובע וטוען כי הדירה נרכשה מכספו וכי אביו של התובע מעולם לא דרש את רישום הדירה על שמו. לדבריו, מגוריו של התובע בדירה אושרו כשוכר, ללא תשלום דמי שכירות, והיתר זה ניתן לביטול בכל עת. בית המשפט קבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח את טענותיה. אין כל ראיה לכך שהדירה נרכשה מכספו של אביה או שהיה הסכם לרישומה על שמו. אין די בעדותם בעל-פה של התובעת ואחיה, שהיו ילדים בעת הרכישה, כדי לגבור על הראיות הכתובות שהציגה הנתבעת בנוגע לרכישה. בנוסף, שתיקתו רבת השנים של אבי התובע, שלא דרש את רישום הדירה על שמו, מדברת בעד עצמה. בית המשפט דחה גם את טענת התובעת כי רכשה זכות הון עצמי בדירה בשל החזקתה והשימוש הרב שביצעה, כמו גם השיפורים והשיפוצים שביצעה. עצם החזקה בנכס אינה מספיקה כדי לבסס בעלות, במיוחד כאשר אין מסמך משפטי המעיד על התחייבות להעניק לה זכויות בדירה. שני המסמכים עליהם מסתמך התובע אינם מקנים כל זכות בעלות. עם זאת, בית המשפט מצא כי ההיתר שניתן לתובע להתגורר בדירה כשוכר ללא תשלום דמי שכירות, נעשה בכתב ולא הוגבל בזמן. בנוסף, שתיקתה הארוכה של הנתבעת וחוסר העניין בדירה הביאו את התובעת להאמין באופן סביר כי תוכל להמשיך להתגורר בה מבלי לשלם דמי שכירות למשך שארית חייה. לפיכך, מצא בית המשפט כי לתובע רישיון בלתי חוזר להתגורר בדירה מבלי לשלם דמי שכירות. רישיון זה הינו זכות אישית כלפי הנתבע ואינו מהווה זכות של ממש. בהתאם לכך, נדחתה תביעתה העיקרית של התובעת, אך לאור הממצא כי היא בעלת רישיון בלתי חוזר, נדחתה גם תביעתה הנגדית של הנתבעת - שדרשה פינוי ודמי שכירות בשבע השנים האחרונות. הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם, ואילו הוצאות הנתבע והתובע שכנגד הופחתו ל-10,000 ₪, כולל מע"מ.