ה"פ 10838-02-19

תקציר

המבקשים, שהם חוכרי משנה של משרדים, נקלעו למחלוקת עם המשיבה – בעלת הבניין – בנוגע לזכותם להשתמש ב-10 מקומות חניה בחניון הבניין. המבקשים טענו כי יש להם זכות חוזית להשתמש בחניות עד שנת 2062, כאמור בהסכם משנת 1976. מנגד, טען המשיב כי רשות השימוש בחניון ניתנת לביטול בכל עת, שכן היא ניתנה מתוך נדיבות לב ולא פוצתה. לאחר ששקל את הראיות שהציגו הצדדים, פסק השופט לטובת המבקשים. השופטת קיבלה את גרסת המבקשים להסכם משנת 1976, שקבע את משך זכויות החניה עד שנת 2062, על גבי העתק המשיב, שכן העתק המבקשים נשא את חותמת המשיב. יתר על כן, השופט לא השתכנע מטענת הנדיבות של המשיב, וציין כי המשיב איפשר באופן עקבי לחוכרי המשנה להשתמש בחניות ללא הפרעה במשך למעלה מארבעה עשורים. השופטת דחתה גם את טענת המשיב כי ניתן לשלול באופן חד צדדי את זכות החניה, שכן נקבע כי חוכרי המשנה שילמו עבור זכויות החניה, ולכן התייחסותו של המשיב לשלילה חד צדדית אינה רלוונטית. בנוסף, מצאה השופטת כי התנהלותה בפועל של המשיבה סותרת את טענותיהם ואת ההסכמות שנעשו עם עיריית תל אביב. המשיבה חויבה לשאת בהוצאות המבקשים, לרבות שכ"ט עורך דין, בסך 65,000 ₪, ואילו ברתור, מעורבת נוספת, תישא בהוצאותיה בשל התנהלותה במהלך ההליך. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ביום 27.11.2021.