ת"א 1293-09-10

תקציר

התובע, שהיה דייר מוגן בבניין בבעלות הנתבעים, פונה לאחר שהנתבעים ביקשו להרוס את הבניין ולהקים במקומו בניין חדש. התובע תבע את הנתבעים בטענה כי היה צריך לספק לו הסדר זמני בבניין החדש כתנאי לפינויו. הערכאה הנמוכה יותר פסקה לטובת הנתבעים, וקבעה כי יש לפצות את התובע כספית במקום. התובע ערער וביקש לבטל את פסק הדין, וכן הגיש תביעה נפרדת, בה ביקש הצהרה כי הוא זכאי לחנות מפתחות בבניין החדש. בית המשפט דחה את שתי העתירות. בית המשפט לא מצא עילה לבטל את פסק הדין הקודם, שכן הסכמת התובע לפסק הדין לא התבססה על הטעיה או מצג שווא של הנתבעים. התובע גם לא הצליח להוכיח את טענתו כי לא הסכים לפיצוי הכספי וכי עורך דינו לא הסביר לו את ההשלכות המשפטיות של פסק הדין. זאת ועוד, בית המשפט נעדר סמכות לדון בבקשת התובע לסעד כספי, שכן היא מצויה בסמכותו המהותית של בית משפט השלום. באשר לזכותה של התובעת לחנות מפתחות בבניין החדש, מצא בית המשפט כי פסק דין הפינוי יצר תקדים משפטי, האוסר על התובעת להגיש תביעה חדשה על בסיס אותה עילה. בית המשפט גם לא מצא ראיות לקנוניה או הטעיה מצד הנתבעים, וקבע כי עסקת המכר בין הנתבעים ליורשים תקפה. משכך, הנתבעים לא חויבו לספק לתובע דיור חלופי בבניין החדש. מכל הטעמים הללו דחה בית המשפט את טענות התובע בשני המקרים.