רע"א 1104/07

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תחולתו ופרשנותו של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המעניק הגנה מוחלטת להתבטאויות שנאמרו במהלך הליכים משפטיים על ידי בעלי דין כגון בעלי דין, עורכי דין או עדים. בית המשפט בוחן האם חסינות זו צריכה להישאר "מוחלטת" או להיות כפופה למגבלות הנוגעות לתוכן הנאמר, במיוחד כאשר בוחנים כוונת זדון פוטנציאלית או חוסר רלוונטיות להליך. מבחינה היסטורית, החוק דרש בתחילה להגן על אמירות "לצורך הדיון", אך הגבלות אלה הוסרו בשנת 1967, מה שמרמז על כוונת המחוקק להגנה רחבה יותר. עם זאת, הוויכוח מתמשך, כאשר חלק מהשופטים טוענים לשמירה על חסינות רחבה זו כדי למנוע השפעות מצננות על השיח המשפטי שעלולות לעכב הליכים שיפוטיים, בעוד אחרים תומכים בהגבלה שתמנע מהשיח בבתי המשפט להפוך לבלתי מרוסן ומזיק. החששות כוללים שמירה על המרקם והיושרה של הליכים משפטיים ולא לאפשר לאולם בית המשפט להפוך למקום לדיבור מכפיש במסווה של חיסיון שיפוטי. המבקרים טוענים כי חירות בלתי מוגבלת לחלוטין עלולה להוביל לאמירות שאין להן קשר מהותי למקרה, ובכך לפגוע בפרטים ובהליך השיפוטי עצמו. חרף הפרשנויות השיפוטיות השונות והדעות המלומדות, בית המשפט מגיע למסקנה כי מאחר שהדברים הנדונים נאמרו במסגרת משפטית, הם נופלים תחת חסותו של סעיף 13(5). לפיכך, הערעור מתקבל, ומאשר את ההגנה המוחלטת. עם זאת, בית המשפט מכיר בצורך בביטוי משפטי אחראי, מדגיש את תפקידה של לשכת עורכי הדין בפיקוח על ההתנהלות המקצועית ומציע כי הליכים משמעתיים מתאימים לטיפול בהתנהגות בלתי הולמת של בית המשפט ולא בתביעות לשון הרע.