בע"מ 421/17

תקציר

הסוגיה המרכזית של פסק הדין היא האם עובדת סוציאלית, שמונתה על ידי בית המשפט לפקח על הסדרי משמורת של זוג גרוש, חרגה מסמכותה בכך ששינתה את הסדרי המגורים שהורה בית המשפט עבור ילדם הקטין. האב, שהגיש את הערעור, טען כי החלטת העובדת הסוציאלית העניקה לגרושתו וטו על פסיקת בית המשפט ושינתה למעשה את תנאי המשמורת. בית המשפט הכיר בתוקפם של חששותיו של האב. היא הבהירה את היקף סמכותו של בית המשפט ואת הנסיבות שבהן ניתן להעביר את ההחלטה בענייני אפוטרופסות לצד שלישי. על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, לבית המשפט יש סמכות לכפות החלטה על מי שימצא לנכון. עם זאת, זה צריך לקרות רק במקרים חריגים ולאחר שבית המשפט ניסה לפייס בין ההורים ולהביאם להסכמה. כוונת החוק היא לחלק את התפקידים בין הצד הממליץ למחליט. במקרה זה, בית המשפט מצא כי סמכות קבלת ההחלטות של העובדת הסוציאלית פורשה באופן רחב מדי, מה שהוביל למחלוקות על מה מהווה עניין שגרתי. השופטים הציעו להבחין בין עניינים "גדולים" ל"קטנים", כאשר האחרונים דורשים הכרעה מהירה של גוף שאינו שיפוטי. עם זאת, כל שינוי מהותי או ארוך טווח בהסדרי המשמורת צריך להיות מאושר על ידי בית המשפט, המחזיק בסמכות ההחלטה האולטימטיבית. למרות הבחנות אלה, החליט בית המשפט שלא להתערב במקרה הנוכחי משום שהמבקש לא חלק על ההסדר הקונקרטי הקיים ולא הציג בעיה ספציפית. השופטים הציעו כי אם בעתיד תתעורר סוגיה ממשית הנוגעת למשמורת הילד, על בית המשפט לענייני משפחה לפתור אותה. הערעור נדון אך לא התקבל, ושני הצדדים יישאו בהוצאות המשפט שלהם. השופט ש' ג'ובראן, והשופט י' דנציגר הסכימו עם הכרעת הדין.