בג"צ 3401/22

תקציר

פסק הדין עוסק בעתירות נגד השימוש בתקנה 119, המאפשרת הריסת בתי מחבלים לצרכי הרתעה. בית המשפט, לאחר שבחן טיעונים בכתב ובעל פה, דחה את העתירות, בנימוק של דחייה עקבית של טענות דומות בפסקי דין קודמים. בית המשפט שב והדגיש כי תקנה 119 אינה נועדה לאמצעי ענישה אלא להרתעה מפני פעילות טרור פוטנציאלית. הוא הדגיש את חשיבות הפעולה המהירה לאחר אירועי טרור כדי לשמר את אפקט ההרתעה, וקבע כי די בראיות מנהליות לתהליך זה. במקרה זה, המחבלים הודו ומעורבותם הוכחה בבירור והצדיקה את השימוש בתקנה. בית המשפט בחן את קיומו של קשר מגורים בין המחבלים לבין הנכסים המדוברים והגיע למסקנה כי קיים קשר מספיק כדי להצדיק הריסה. טענות העותרים בדבר פגיעה בלתי מידתית במשפחות ובקטינים נדחו, שכן פסיקות קודמות תומכות בתכלית ההרתעה של התקנה למרות השפעות אלה. עוד ציין בית המשפט כי אי מודעות המשפחה לכוונות טרור אינה מונעת את השימוש בתקנה. חומרת הפיגוע שביצעו המחבלים, שכלל פעולות מתוכננות ואלימות, הצדיקה את צווי ההחרמה. בית המשפט הגיע למסקנה כי כל השיקולים הנדרשים נלקחו בחשבון על ידי המשיב, ואישר את ההחלטה כסבירה ומידתית. לבסוף, תוך הכרה באופי הדרסטי של ההריסה ובהשלכות המשפחתיות, הדגיש בית המשפט את המטרה של מניעת טרגדיות עתידיות באמצעות הרתעה, ובסופו של דבר דחה את העתירות מבלי להטיל הוצאות והעניק לארגון פרק זמן של שבעה ימים לפני ביצוע הצו.