ת"א 14153-12-18

תקציר

פסק דין זה דן בתביעה אזרחית שהגישו שישה תובעים ערבים ישראלים נגד ארבעה נתבעים - שרביב, חברת נדל"ן המפתחת ומשווקת דירות; ושלושה ממנהליה. שני התובעים הראשונים, זוג נשוי, ביקרו ארבע פעמים במשרד המכירות של שרביב וביקשו לרכוש דירה, אך נאמר להם כי אין דירות רלוונטיות. התובעים השלישי והרביעי, גם הם זוג נשוי, פנו לשרביב פעמיים באותה בקשה וקיבלו את אותה תשובה. התובעים החמישי והשישי, שהיו מאורסים באותה עת, התקשרו פעם אחת למשרד המכירות של שרביב ונאמר להם אותו דבר. התובעים טענו כי שרביב סירבה למכור להם דירות בשל היותם ערבים, דבר הנוגד את חוק איסור אפליה. השופטת פתחה את דבריה בדיון בתשתית הנורמטיבית סביב חוקי ההפליה בישראל ובזכות לשוויון, המוכרת במגילת העצמאות אך אינה נזכרת במפורש בחוקי היסוד. אף שלעקרון השוויון מעמד חוקתי, הוא חל בעיקר על המשפט הציבורי; המשפט הפרטי רואה את החירות ככלל ואת השוויון כיוצא מן הכלל. לאחר מכן פנה השופט לשאלה האם חוק איסור הפליה חל על מכירת דירות, וציין כי החוק עצמו אינו מגדיר את המונח "מוצר". בעוד שבתחילה נראה היה כי כוונת המחוקק להחריג את הנדל"ן מתחומו של החוק, השופט טען כי פסיקה קודמת ודברי ההסבר להצעת החוק מצביעים על כך שעדיף להשתמש בעקרונות משפטיים אחרים לצורך הכרעה בסוגיות מסוג זה. השופט מצא כי לשני התובעים הראשונים אכן הוצעו שתי דירות, אך לא בוצע מעקב בשל היחס המפלה של החברה. בנוסף, התייחסה השופטת לפגישה בין התובע הראשון, מר סאמר דמוני, לבין לקוח סמוי, מר גיא קגנסקי. נציגת המכירות הציעה למר קגנסקי מספר אפשרויות דירה, אך שינתה את התנהגותה כאשר מר דאמוני נכנס למשרד ובסופו של דבר סירב לעזור לו. השופטת קבעה כי התובעים הוכיחו כי היחס אליהם שונה ממטופלים אחרים וכי היחס השונה נבע מזהותם הערבית. לגבי התובעים השלישי והרביעי, השופט מצא את טענתם לאפליה לא הוכחה. חוסר הרצינות שלהם וסוג הדירה שביקשו - שלא תאם את הדירות הקיימות בפרויקט - לצד היעדר ראיות לכך שללקוחות אחרים הוצעו דירות שלא הוצעו להם, שקלו כנגד טענתם. השופט דחה גם את טענת התובעים החמישי והשישי, שיצרו קשר טלפוני עם שרביב רק פעם אחת ולא ביקרו במשרד המכירות או באתר הפרויקט. נראה כי התנהגותו של נציג המכירות לא הצביעה על אפליה כלשהי, והתובעים לא הביאו ראיות מספיקות לביסוס טענתם. לאחר שמצאה אפליה בין התובעים הראשון לשני, קבעה השופטת כי שרביב ניהלה משא ומתן טרום חוזי בחוסר תום לב, בניגוד לסעיף 12(א) לחוק החוזים. השופט פסק לכל אחד מהם פיצוי בסך 15 אלף שקל והורה לשרביב ולנתבע נוסף, ביחד ולחוד, לשלם לעורכי הדין של התובעים שכר טרחת עורכי דין בסך 10,000 שקל והוצאות משפט חלקיות בסך 5,000 שקל. טענותיהם של כל ששת התובעים נגד שני הנתבעים האחרים, שהיו מנהלי שרביב, נדחו על בסיס עקרון האישיות המשפטית הנפרדת.