ת"א 49281-04-14

תקציר

לתובע ולנתבעים, שהם בני זוג, הייתה היכרות ארוכת שנים. התובע סמך על הנתבע והעניק לו הלוואות וכספים שונים לאורך זמן. התובע טען כי הנתבעים ביקשו הלוואה בשנת 2012 לצרכים אישיים, אותה העניקה התובעת לאחר שהנתבעת הציעה נכס מקרקעין כבטוחה. עם זאת, מועד ההלוואה בפועל היה שונה מהאמור בהסכם. עוד טען התובע כי הנתבעים קיבלו הלוואות נוספות וכי הם פנו אליו לפתוח יחד עסק, כאשר הנתבעת מנהלת אותו. התובע טען כי הנתבע מכר שלא כדין את ציוד העסק, זייף את חתימת התובע ומעיל בכספים. התובע דרש פירעון ההלוואות, פסק דין הצהרתי על חובות הנתבע ופיצוי בגין הוצאות ועוגמת נפש. הנתבעים הציגו גרסה שונה לאירועים, וטענו כי התובע פנה אליהם להקמת עסק, והתובע היה אמור לקבל משכורת חודשית עד שיהפוך לשותף מלא. הם הכחישו שקיבלו הלוואות כלשהן וטענו כי התובע ניהל את כספי העסק. לטענת הנתבעים, התובעת מכרה את הציוד והמלאי של העסק לצד שלישי. בית המשפט מצא את גרסת התובע אמינה חלקית. בית המשפט קיבל את הטענה כי התובע הלווה לנתבעים את הסכומים הנקובים ב"הלוואה הראשונה" וב"הלוואה השנייה", אותם לא הצליחו הנתבעים להחזיר. עם זאת, בית המשפט דחה את טענות התובעת בדבר "סכום החוב השלישי" ו"ההלוואה הרביעית", וקבע כי השקעתה של התובעת בעסק לא הייתה הלוואה לנתבעים וכי גרסת התובע בעניינים אלה אינה אמינה. באשר לתביעת המעילה, מצא בית המשפט כי בכוונת התובעת להגיש תביעה נפרדת וכי הצמיגים שמכרה הנתבעת הוחזרו לתובע. בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובע 154,000 ₪ בגין "ההלוואה הראשונה" ו-73,100 ₪ בגין "ההלוואה השנייה", בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התביעה. כמו כן חויבו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דין, בסך 7,500 ₪.