רע"א 2263/24

תקציר

בבקשת רשות ערעור זו, בית המשפט העליון דן בשאלה האם בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שעניינה גביית דמי הקמה על ידי תאגידי מים וביוב, צריכה להתנהל לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ("חוק תובענות ייצוגיות"), או שמא לפי פרט 11 לאותה תוספת. פרט 1 עוסק בתביעות נגד "עוסק" בקשר לעסקה או ללקוח, בעוד פרט 11 עוסק בתביעות נגד "רשות" להשבת סכומים שנגבו שלא כדין כתשלום חובה. **הרקע העובדתי והמשפטי:** * המשיבה (המבקשת המייצגת) הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשת (התאגיד), בטענה כי התאגיד גובה שלא כדין דמי הקמת מערכות מים וביוב, לרבות עבור שטחים שאינם מותרים לבנייה. * התאגיד טען כי יש לסלק את בקשת האישור על הסף, מכיוון שגביית דמי ההקמה אינה נופלת בגדרי פרט 1, אלא בגדרי פרט 11. לטענתו, יש לראות בגבייה זו פעילות שלטונית, ויש לדון בבקשה בבית המשפט לעניינים מנהליים. * בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הסילוק על הסף, וקבע כי התאגיד פעל כ"עוסק" בגביית דמי ההקמה, ועל כן חל פרט 1. בית המשפט התבסס על פסק דין קודם של בית המשפט העליון (דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל) שקבע כי גביית תעריפי מים וביוב על ידי תאגידי מים וביוב נופלת בגדרי פרט 1. **החלטת בית המשפט העליון (בדעת הרוב):** בית המשפט העליון, בהחלטתו, נתן משקל מכריע לפסק הדין בעניין יונס, ואימץ את ההבחנה שהוצגה בו בין תאגידי מים וביוב לבין רשויות ציבוריות הפועלות בסוג שלטוני. 1. **המסגרת העסקית של תאגידי המים והביוב:** בית המשפט העליון הדגיש את האופי העסקי של תאגידי המים והביוב, כפי שנקבע בחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001. תאגידים אלו הוקמו על מנת לקדם מטרות עסקיות, לעודד תחרות (באופן תיאורטי, בהתחשב בכך שהם פועלים כמונופול), ולאפשר גיוס הון ושיתוף משקיעים פרטיים. דגש זה תומך בסיווג פעילותם, לרבות גביית דמי הקמה, כפעילות של "עוסק" תחת פרט 1. 2. **אפיון דמי ההקמה כ"מחיר" ולא כ"תשלום חובה":** הנקודה המרכזית במחלוקת נוגעת לאפיון דמי ההקמה. התאגיד טען כי הם נגבים מכוח הסמכה שבדין, ללא שיקולים כלכליים, וכי בעלי הנכסים אינם יכולים להימנע מתשלומם. בית המשפט העליון דחה טענות אלו, וקבע כי דמי ההקמה, בדומה לתעריפי המים והביוב השוטפים, נקבעים לפי עקרון ה"עלות הריאלית". משמעות הדבר היא שהם נועדו לשקף את עלות הקמת התשתיות, בדומה לאופן שבו נקבע מחיר בשוק תחרותי. * **עקרון העלות הריאלית:** בית המשפט הדגיש כי אף אם קביעת דמי ההקמה מבוססת על תעריף אחיד המשקף עלויות ארציות, ולא על עלות אינדיבידואלית לכל נכס, הדבר אינו גורע מאופיים כ"מחיר". הוא הפנה לפסיקה בעניין מרכז השלטון המקומי, שם נקבע שגם תעריפי מים וביוב, למרות אחידותם, נחשבים "מחיר" ולא "תשלום חובה", מכיוון שהם משקפים את העלות הכוללת של השירות, תוך מתן ביטוי לפן חברתי ואחידות. * **הבחנה בין דמי הקמה לתעריפי מים וביוב:** בית המשפט הכיר בכך שדמי הקמה עשויים להיות שונים מתעריפי מים וביוב שוטפים (למשל, בכך שהם משקפים עלות קבועה ולא תלוית צריכה). עם זאת, הוא קבע כי הבדל זה אינו מצדיק סיווג משפטי שונה לעניין התוספת השנייה לחוק. השופט גרוסקופף ציין: "איננו סבורים כי קיימת הבחנה המצדיקה את המסקנה שדין שונה צריך לחול ביחס לתעריפי המים הביוב מזה, ולדמי ההקמה מזה, מבחינת סיווג העניין לצורך התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות." * **מונופול:** בית המשפט התמודד עם הטענה בדבר קיומו של מונופול, וקבע כי גם גבייה בתנאי מונופול אינה הופכת את התשלום בהכרח ל"תשלום חובה", כל עוד שיעורו נקבע בתהליך המשקף עקרונות של שוק תחרותי. **ההלכה המשפטית והחידוש:** החידוש העיקרי בהחלטה זו הוא **האימוץ החד-משמעי של העמדה כי גביית דמי הקמה על ידי תאגידי מים וביוב, בדומה לגביית תעריפי מים וביוב שוטפים, נופלת בגדרי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות**. כלומר, בית המשפט העליון קבע כי תובענות ייצוגיות העוסקות בגביית דמי הקמה יתבררו בבית המשפט המחוזי, ולא בבית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת מכיוון שהתאגידים פועלים כ"עוסקים" והתשלומים מהווים "מחיר" ולא "תשלום חובה". ההחלטה תורמת ל**אחידות וודאות משפטית** בשאלת המסגרת הדיונית המתאימה לתובענות ייצוגיות נגד תאגידי מים וביוב, ומדגישה את ההבחנה בין פעילותם העסקית של תאגידים אלו לבין פעילותן של רשויות ציבוריות במובן הקלאסי של גביית מס או אגרה. בכך, בית המשפט מחזק את המגמה של סיווג פעילויות המבוצעות על ידי גופים דמויי-תאגידים, גם אם יש להם אלמנטים ציבוריים, כפעילות עסקית הנתונה לדיון בבתי המשפט האזרחיים, בהתאם למנגנוני הגנת הצרכן ותובענות ייצוגיות.