וש"מ 26098-03-15

תקציר

הכרעת הדין המדוברת מתייחסת לבקשה לשחרור מוקדם של אסיר המרצה מאסר עולם. ועדת השחרורים המיוחדת דנה במקרה, תוך התחשבות בהוראות לגבי אסירי עולם כמפורט בסעיפים 5 ו-10(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר. על פי סעיפים אלה, על הוועדה להשתכנע כי האסיר ראוי להשתחרר וכי שחרורו לא יהווה סכנה לציבור. הוועדה לקחה בחשבון גם את השיקולים הנוספים המנויים בחוק, ובהם הבנת האסיר את חומרת מעשיו ונכונותו ויכולתו להשתלב בחברה. הוועדה שקלה את הטיעונים שהוצגו על ידי בא כוח האסיר ואת חוות הדעת של גורמים שונים, הערכות פסיכודיאגנוסטיות ועמדות של גורמים רלוונטיים כגון משטרת ישראל. הוכר כי האסיר עשה התקדמות משמעותית בטיפול בו והפגין התנהגות חיובית בתוך הכלא. עם זאת, השאלה המרכזית האם נשקפת מהאסיר סכנה לציבור נותרה בעינה. הוועדה מודאגת מכך שהסכנה נמשכת למרות הטיפול שעבר האסיר, כפי שעולה מחוות דעת פסיכודיאגנוסטית מעודכנת. חוות דעת זו מאפיינת את רמת מסוכנותו של האסיר כבינונית, הנחשבת לאיום משמעותי וממשי. הוועדה ציינה גם כי היחסים הבין-אישיים והשותפויות האינטימיות של האסיר הם סיבה לדאגה, ובשילוב עם ריכוזו העצמי, נוקשותו ונטייתו להדחיק רגשות שליליים, הם עלולים לעורר התנהגות בלתי הולמת ותוקפנית. בסופו של דבר, החליטה הוועדה לדחות את בקשת האסיר לשחרור מוקדם בשל הסכנה המתמשכת שהוא מהווה לחברה. ההחלטה התקבלה תוך התחשבות בזכויות האסיר ובחוות הדעת של כל הגורמים הרלוונטיים, אך הוועדה רואה לנכון לשים בראש סדר העדיפויות את ביטחון הציבור. פסק דין זה הוא סופי, והאסיר לא יזכה לשחרור מוקדם.