ת"א 2626-02-21

תקציר

התובע, משקיע ישראלי, תבע שני יזמים ישראלים וחברותיהם הזרות בגין הנפקות הנוגעות להשקעה שבוצעה בפרויקט שבסיסו בחו"ל. השאלה הייתה האם לבית המשפט הישראלי יש סמכות שיפוט על החברות הזרות, שהיו רשומות מחוץ לישראל ולא הייתה להן פעילות עסקית ישירה בתוך המדינה. השופטת פתחה את דבריה בהתוויית השיקולים המשפטיים המסדירים את סמכות השיפוט הבינלאומית במקרים כאלה, המחייבים עוצמה מסוימת של זיקה לישראל ונציג בתוך המדינה. כמו כן נדונו השינויים האחרונים בתקנות סדר הדין האזרחי, אשר שינו מעט את הדרישות הקודמות לקביעת סמכות שיפוט. השופטת קיבלה את טענות התובע כי הנתבעים, שהיו בשליטה ישירה בחברות הזרות וניהלו משא ומתן עם התובעת מטעמם, יכולים להיחשב כנציגי חברות אלה בישראל. השופט הדגיש את הקשרים העסקיים בין הישויות הזרות לישראל, ונימק כי גיוס משקיעים בישראל לפרויקט זר מהווה "אינטרס" של החברות במדינה. לפיכך, מערכת היחסים האינטנסיבית והמתמשכת בין הנתבעות לבין החברות הזרות, לצד העובדה שהנתבעות היו נציגיהן בישראל, הצדיקה את הרחבת סמכות השיפוט של בית המשפט הישראלי גם לישויות הזרות. כתוצאה מכך, פסק השופט לטובת התובעת, והכיר בסמכותו של בית המשפט על החברות הזרות בהתבסס על נוכחותם הקונסטרוקטיבית של נציגיהן בישראל. הנתבעים חויבו לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.