ע"ע 751/05

תקציר

המקרה נסוב סביב מעמדו התעסוקתי של הרב בן פורת, תוך קביעה ספציפית האם הוא הועסק על ידי המדינה או המועצה האזורית, או שניהם כמעסיקים משותפים. בית הדין האזורי, בשתי הערכאות, פסק תחילה לטובת טענת המדינה, והפקיד את העסקתו של הרב בידי המדינה בלבד. עם זאת, בערעור הפך בית המשפט העליון החלטה זו. נקבע כי המועצה האזורית היא מעסיקו היחיד של הרב בן פורת. המדדים שתמכו בהחלטה זו כללו את היותה של המועצה משלמת שכרו הישיר של הרב, עריכת ראיון העבודה שלו וחיובו להתגורר בתחום שיפוטה של המועצה. למרות שהמדינה הייתה צד להסכם הקיבוצי המסדיר את תנאי העבודה של הרב והייתה לה מעורבות מסוימת במינוי רבנים, לא מדובר ביחסי עבודה. תפקידה של המדינה היה לפקח יותר על העסקת רבנים על ידי המועצה ולממן את שכרם, דבר שלא הספיק כדי לבסס יחסי עובד-מעביד. בנוסף, זכאותו של הרב להטבות לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) לא שינתה את עמדת המדינה במקרה זה, שכן גם הטבות אלה מומנו על ידי המדינה ושולמו על ידי המועצה. יתר על כן, היעדר חוזה כתוב בין הרב למועצה, יחד עם היעדר הליך מכרזי והתערבות גורמים במשרד הדתות, יצרו מצב תעסוקתי עכור. עם זאת, אין בנסיבות אלה כדי לשלול את הקשר המובהק בין הרב לבין המועצה, ואין בהן כדי ליצור קשר עם המדינה. דרישת המועצה כי הרב ישנה את מקום מגוריו מחוץ לירושלים, לאחר שכיהן שם למעלה מעשור, הוגדרה כבלתי לגיטימית, והובילה להפסקה בלתי חוקית של תשלומי שכרו. פעולה זו של המועצה, וסירוב המועצה והמדינה לשלם לרב את שכרו לאחר מכן, הצדיקו את פסיקת הלנת השכר לרב. לפיכך נקבע כי המועצה תשלם לרב בן-פורת פיצוי הלנה מופחת בשיעור של 25% משכרו עבור החודשים ינואר-מרץ 2000. כמו כן, חויבה המועצה לשאת בכל ההוצאות המשפטיות שנגרמו במהלך ההליך, בסך 15,000 ₪.