ע"א 490/77

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך ארוך שנים בין בעל ואישה שלא הצליחו להגיע להסכמה על תנאי גירושיהם. הנושא המרכזי היה חלוקת דירתם המשותפת ובניית קיר שיפריד בין שני חלקי הדירה. הבעל רצה לבנות מחדש את החומה כדי לאפשר לו להשכיר או להשתמש בחלק השני של הדירה כראות עיניו. האישה, שהתגוררה בחלק העיקרי של הדירה עם בתם הקטינה ושתי בנות נוספות, אחת מהן נכה, התנגדה לגירושין ולא הסכימה לתנאים שנקבעו קודם לכן. התיק נסב סביב פרשנותם ואכיפתם של שני הסכמים מיום 6.7.1975 ובנוגע להסדר הזמני ולהסכם הגירושין בפשרה, בהתאמה. ההסכמים נערכו מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, הטעון אישור בית משפט להסכמי ממון בין בני זוג. החוק חל על בני זוג שנישאו הן לפני תחילתו והן לאחריו, ועל בית המשפט להיות משוכנע כי ההסכם נעשה מרצון ובהבנה. בית המשפט המחוזי קבע בעבר כי ההסכמים אינם מחייבים שכן הם לא אושרו לפי החוק האמור. בית המשפט העליון אישר החלטה זו וקבע כי ההסכמים, ובפרט הסכם הגירושין, הם הסכמי ממון הכפופים להוראות החוק ולא אושרו כנדרש. עוד קבע בית המשפט כי לא ניתן לערוך הסכם ממון באופן חלקי וכי קיומו של הסכם מחייב מבחינה משפטית אינו מחייב את הצדדים להתגרש. יתר על כן, ההסכם הזמני מיום 6 ביולי נועד כאמצעי זמני בלבד והוחלף בהסכם המאוחר. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב, תוך שבית המשפט העליון הדגיש את הצורך בפתרון כולל לסכסוכים בין בני הזוג, תוך התחשבות בנוכחותם של ילד קטין ובת נכה.