ע"א 4306/12

תקציר

המערערת נישאה למשיב בשנת 1979 ולפיכך חל על עניינם חוק יחסי ממון. על פי חוק זה, קיימת הפרדת נכסים בין בני זוג אלא אם הוסכם אחרת. המערערת טענה כי קיימת חלוקת זכויות בדירת מגורים בבעלות המשיב עקב נישואיהם, אך טענה זו לא נתמכה בראיות כלשהן. הדירה נרשמה על שם המשיב בלבד, והמערערת חתמה על הסכם ממון לפיו אין לה זכויות בנכס. משכך, מצא בית המשפט כי למערערת אין זכויות בדירה. עוד טענה המערערת כי המשיב והבנק קשרו קשר לשלול ממנה את הדירה. לטענתה, הבנק נמנע מלגלות מידע חיוני וחלה עליו חובת אמונים. עם זאת, בית המשפט מצא כי חובות הבנק כלפי המערערת היו מוגבלות בהיקפן וכי אין ראיות לקנוניה כלשהי בין המשיב לבין הבנק. הבנק לא היה מודע לזכויות בלתי רשומות כלשהן שהיו למערער בדירה, וחתימת המערער על כתב הוויתור נמצאה מעודכנת. יתר על כן, לא היה זה סביר כי חובת גילוי רחבה יותר מצד הבנק הייתה משנה את החלטת המערערת לחתום על כתב הוויתור, שכן היא סמכה על המשיב מכללא. בנוסף, נדחתה גם טענת המערערת כי היה צריך לספק לה דיור חלופי. המערערת חתמה על ויתור על זכותה לדיור חלופי, ובית המשפט מצא כי הבנק מילא אחר חובת הנאמנות הנדרשת בעניין זה. גם טענות המערערת בדבר בטלות הסכם הממון ומסמך הוויתור נדחו. השופטת נ' סולברג הסכימה עם חוות הדעת הנ"ל, והדגישה כי הסכם הממון עליו חתמה המערערת מלמד בבירור על היעדר זכויותיה בדירה. המשנה לנשיא, ח' מלצר, לעומת זאת, סבר כי יש מקום לבחון אפשרות לשיתוף פעולה פסול בין הבנק לבין המשיב בהקמת ההלוואה והמשכנתא. עם זאת, הוא הסכים עם דחיית הערר מחוסר ראיות, אך ביקש מהמפקח על הבנקים להמשיך ולחקור את הנושא.