ת"א 61872-12-20

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב מחלוקת הנוגעת לרישום מקרקעין ויישובם. התובעים, שהם יורשיו של מצווה שתבע זכויות במקרקעין המדוברים, טוענים כי רישום הזכויות במקרקעין הושג במרמה ומבקשים לתקן את הרישום לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר. מנגד, הנתבעת, מדינת ישראל, טוענת לדחיית התביעה, בטענה כי הוגשה מחוץ לתקופת ההתיישנות ואין בה ראיות מספיקות לתרמית. השופט פותח בהדגשת חשיבות הנגישות לצדק והאופי הדרסטי של דחיית תביעה ללא משפט מלא. עם זאת, הם גם מכירים בצורך לנקוט משנה זהירות בהתרת תיקונים במרשם המקרקעין, העלולים לפגוע בביטחון ובסופיות של זכויות הקניין. השאלה המרכזית היא האם תביעת התובעים נופלת בגדר תקופת ההתיישנות אם לאו. השופט מציין כי אין תקדים ברור לגבי תקופת ההתיישנות החלה על תביעות לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר, כאשר דעות שונות מציעות 15, 25 ואף 7 שנים. עם זאת, גם בהנחה שמדובר בתקופה הארוכה ביותר של 25 שנה, השופט קובע כי תביעת התובעים, שהוגשה עשרות שנים לאחר הליכי הפשרה, עדיין חסומה על פי חוק. השופט מתייחס גם לטענת המרמה של התובעים, ומציין כי היא נעדרת ספציפיות ואינה נתמכת בראיות, כנדרש בחוק. יתר על כן, השופטת מסכימה עם הנתבע כי המרשם העות'מאני או הסורי, עליו מבססים התובעים את טענתם, אינו נחשב ל"מרשם קיים" כהגדרתו בפקודת ההסדרים. לכן, כל הזכויות שנרשמו שם לא הושמטו שלא כדין במהלך הליך הפשרה. עוד מסכימה השופטת עם טענות הנתבע המפקפקות באותנטיות, בסמכות ובמעמד הראייתי של הקושאן הטורקי שהציגו התובעים. לפיכך, השופט פוסק לטובת הנתבע, ומקבל את הבקשה לדחיית התביעה. התובעים נדרשים לשלם את הוצאות הנתבע, בסך 5,000 ₪, בתוך 30 יום. ההחלטה מדגישה את סופיות רישום המקרקעין ואת הימנעותם של התובעים מלספק עילות מספיקות לתיקון הרישום הקיים.