ת"א 1120/00

תקציר

בית המשפט מצא כי קיימים פערים משמעותיים בין החשבונות של אינטגרציה וראד"א בנוגע למערכת היחסים המשפטית ביניהם. המחלוקת המרכזית הייתה האם תפקידה של אינטגרטיב היווה "גורם יעיל" בחוזה בין בואינג לראדה. השופט מצא את גרסתו של אינטגרציה בלתי אמינה, וציין פגמים בזיכרון וחוסר עקביות בעדותם. מנגד, הם ראו בגרסתה של ראדא, כפי שהוצגה על ידי בודינגר, אמינה ועולה בקנה אחד עם הראיות. בהתייחסו לסוגיית הסיבתיות, סקר השופט את המסגרת המשפטית ואת הנסיבות העובדתיות. הם הגיעו למסקנה כי תפקידה של אינטגרטיב בקשר הראשוני עם בואינג ב-1997 ובפגישות שלאחר מכן לא הביא לתוצאה קונקרטית. השופט ציין כי מעורבותה של אינטגרציה בשנת 1998, אף שהייתה לה תרומה עקיפה מסוימת להסכם באופן עקרוני, לא היוותה "גורם אפקטיבי". גם הסכם זה לא צלח. השופט הדגיש כי ההסכם מ-1998 לא היה קשור להסכמים שנחתמו בסופו של דבר ב-1999, שהיו תוצאה של משא ומתן בנושא נפרד. ככלל, קבעה השופטת כי אינטגרציה אינה זכאית לעמלה, שכן היא לא היוותה "גורם אפקטיבי" בעסקאות. החלטה זו ייתרה שאלות אחרות הנוגעות לתחולת ההסכם ולחובת האמונים של ניסנסון. בעקבות זאת נדחתה התביעה, ואינטגרציה חויבה לכסות את הוצאותיה המשפטיות של ראדא.