ע"פ 4176/00

תקציר

במקרה שלפנינו, הוגש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, שם הורשע המערער בארבע עבירות של אונס בנסיבות מחמירות וארבעה מעשים מגונים בקטין. העבירות בוצעו כאשר הקטינה, שהייתה כבת 10, התגוררה עם אמה והמערער, שעבד כשוטר. בית המשפט גזר על המערער תשע שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי. התיק נגדו נתמך בעדותו של הקטין, שנמצאה אמינה על ידי חוקר הנוער, קרובי משפחתו של הקטין ופסיכולוג. חרף טענותיו של המערער כי מעשיו היו מחוות אבהיות שלא הובנו כהלכה והונעו מאיבתה של הילדה כלפי יחסיו עם אמה, מצא בית המשפט ראיות משמעותיות התומכות בהאשמות, לרבות שקרי המערער, סתירות בעדותו ואישוש עדים. הערעור הטיל ספק בהערכות המהימנות, וטען כי בית המשפט קיבל שלא לצורך חלקים מעדותה של הקטינה והתעלם מזיהום לכאורה של גרסתה. עם זאת, ערכאת הערעור אישרה את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, תוך שימת דגש על הערכה מפורטת והגיונית של הראיות, ועל קיומן של עדויות תומכות וחוות דעת מומחים. גזר הדין שקל את חומרת העבירות, את חוסר החרטה של המערער ואת ההשפעה העמוקה על הקורבן, תוך הכרה בנסיבותיו האישיות של המערער ובהיעדר עבר פלילי חמור. בסופו של דבר, החליט ערכאת הערעור שלא לשנות את העונש, תוך שמירה על הצורך בענישה מחמירה כגורם מרתיע מפני פשעים חמורים כאלה.