עפ"ג 20000-05-24

תקציר

המערער הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות בנשק, עבירה שביצע בהיותו בן 20. הקטטה החלה בין המערער למתלונן במקום עבודתם המשותף ונמשכה מחוץ לשערי המפעל. המערער שלף חפץ חד ודקר את המתלונן תוך שהוא גורם לו לחבלות שהצריכו טיפול רפואי. למערער ניתנה האפשרות להשתקם אך הוא סירב ובמקום זאת בחר להודות באשמה. בית משפט קמא גזר עליו שנת מאסר, קנס בסך 3,000 ₪, פיצוי בסך 12,000 ₪ למתלונן והתחייבות כספית לשמור על שמירת המצוות. המערער ערער על הכרעת הדין, וטען כי בית משפט קמא לא שקל די הצורך את נסיבותיו האישיות ואת העובדות שהובילו לביצוע העבירה, דהיינו, כי המתלוננת תקפה אותו תחילה, וכי בין הצדדים התקיים סולחה (הליך פיוס מסורתי בערבית). עוד טען המערער כי העונש מופרז בהשוואה למקרים דומים אחרים. המשיב, לעומת זאת, הדגיש את חומרת העבירה – תקיפה בסכין שגרמה לחבלות – ואת העובדה שהמערער סירב להשתקם. ערכאת הערעור דחתה את הערעור. בית המשפט נימק החלטה זו בכך שהתייחס לחומרתן של עבירות אלימות ולצורך להרתיע ולהעניש התנהגות כזו, במיוחד נוכח העובדה שמעשיו של המערער היו עלולים לגרום לחבלות חמורות יותר. בית המשפט לקח בחשבון גם את חוסר שיתוף הפעולה של המערער עם הרשויות ואת סירובו לטיפול, כמו גם את חוסר היעילות של הסולחה במקרה זה. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי גזר הדין אמנם מצער, במיוחד בהתחשב בגילו הצעיר של המערער ובעברו הפלילי הנקי, אך הוא מידתי ביחס לחומרת העבירה ואינו מצדיק התערבות בערעור.