תע"א 5712/07

תקציר

המחלוקת נסובה סביב תביעה להפרשי שכר ופיצויי פיטורים. התובע, עובד, תבע את מעסיקו על בונוסים שלא שולמו ופיצויי פיטורים לאחר שעזב את עבודתו. המחלוקת העיקרית נגעה לזהות המעביד, לתנאי ההעסקה ולנסיבות סיום הקשר המקצועי. בית הדין פסק לטובת התובע וקבע כי הנתבע אכן היה המעסיק לאורך כל התקופה הנדונה, למרות טענותיו כי התובע הועסק בחברה שבבעלותו. מהראיות עולה כי הנתבע הפיק את מירב התועלת מעבודתו של התובע והיה בעמדת שליטה וסמכות עליו. באשר לנסיבות סיום העסקתו, קיבל בית הדין את טענת התובע כי פוטר. התובעת חתמה על נוהל מעודכן בנוגע לאחריות בגין אבנים אבודות רק לאחר שהנתבעת התחייבה כי כל סוכני המכירות יחתמו עליו בינואר 2007. הנתבע לא קיים הבטחה זו, מה שהוביל את התובע למשוך את חתימתו. ביטול זה היווה תגובה תקפה להפרת ההסכם היסודית של הנתבעת, והתעקשותה של הנתבעת לאחר מכן על הנוהל המעודכן היוותה פיטורים. בנושא פיצויי הפיטורים חישב בית הדין את הסכום על בסיס שכרו האחרון של התובע, וסירב לבקשת הנתבעת לפצל את תקופת ההעסקה למקטעים נפרדים. עוד קבע בית המשפט כי הוצאות הדיור היו חלק משכרו של התובע, אך תשלומי בונוסים לא. לפיכך, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 22,942 דולר, בניכוי פיצויי פיטורים קודמים. אשר לטענת הפרשי השכר, בית הדין מצא את שני הצדדים אשמים בכך שפעלו בחוסר תום לב בנוגע להסכם בעל פה. בעוד התובע נמנע מלגלות את פרטי ההסכם שלו עם בא כוח הנתבעת, הנתבע גם העלים עין מהמצב והרוויח מההסדר. בית המשפט יישם את דוקטרינת "האשם התורם" ופסק לתובע מחצית מסכום הבונוס הנתבע, השווה ל-18,326 דולר. לסיכום, הנתבע חויב לשלם לתובע בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין: פיצויי פיטורים בסך 97,480 ₪, הפרשי שכר בסך 77,867 ₪ והוצאות משפט בסך 10,000 ₪, כל זאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מתאריכים נקובים.