ת"ט 11620-01-20

תקציר

העותרים ביקשו להעביר את הדיון בהתנגדותם מלשכת ההוצאה לפועל באשדוד לבית משפט השלום במחוז תל אביב או במחוז מרכז, בשל היעדר סמכות מקומית. המשיב טען כי העותרת מנסה להרחיב את היקף המחלוקת, וכי הרשות המקומית נתונה בידי בית המשפט. תקנות ההוצאה לפועל קובעות כי הסמכות המקומית לדון בהתנגדות נתונה בידי בית המשפט מקום בו יכול היה המבקש להגיש תביעה לפסק דין מקוצר. בדרך כלל, המבקש יכול לבחור עם איזו ערכאה להגיש מתוך האפשרויות הקיימות בתקנות סדר הדין האזרחי. עם זאת, על העותר לעמוד בדרישות החוק לסמכות מקומית בעת מימוש זכות זו. במקרה זה, אף אחת מהחלופות בתקנות סדר הדין האזרחי אינה תומכת בטענת העותר לרשות המקומית של מחוז מרכז. בהסכם ההלוואה קיימת תניית סמכות שיפוט בלעדית, הקובעת כי לבתי המשפט בתל אביב-יפו סמכות שיפוט בכל תביעה הקשורה להסכם. בדרך כלל, סעיפים כאלה מכובדים. עם זאת, הסכם ההלוואה הוא חוזה אחיד, ותניית שיפוט בחוזה אחיד נחשבת למפלה. נטל ההוכחה מוטל על הספק להוכיח אחרת. במקרה דנן, המבקש, שהוא הספק, לא הביא כל ראיה לסתור חזקה זו, ואף לא התייחס אליה. לפיכך, בקשת העותרים להעביר את הדיון נדחית, והם נדרשים לשלם למשיב הוצאות בסך 1,500 ₪.