ע"א 399/93

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למחלוקת על מתן שירותי עיצוב פנים והתשלום העוקב עבור שירותים אלה. המשיבים, מעצבי פנים, התקשרו עם המערערת בהסכם למתן שירותי עיצוב לרבות תכנון כללי, פיקוח על העבודה ותיאום בין אנשי מקצוע לדירה בחדרה. המשיבים טענו כי מילאו את התחייבויותיהם על פי ההסכם ותבעו את היתרה המגיעה להם, ואילו המערערת הכחישה כל חבות ותבעה כנגד פיצוי בגין נזקים שנגרמו לכאורה על ידי המשיבים. בית משפט קמא צידד במשיבים והורה למערערת לשלם להם 5,522 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, תוך שהוא דוחה גם את התביעה שכנגד. לאחר מכן ערער המערער על החלטה זו לערכאה גבוהה יותר. בית המשפט המחוזי אישר את החלטתו של בית משפט קמא, בקובעו כי חוק חוזה קבלני, תשל"ד-1974, חל על מקרה זה, שכן המערערת סיפקה את החומרים לעבודות והמשיבים נתנו שירות בתשלום מבלי להעסיק את המערערת. לטענת בית המשפט, המשיבים מילאו את חובותיהם על פי החוק, ואילו המערערת לא הודיעה להם על פגמים כלשהם בתוך זמן סביר, כנדרש בסעיף 3 לחוק חוזה חוזי. בית המשפט ציין כי ההסבר המפורט הראשון של המערערת לפגמים הנטענים הגיע שנה לאחר תחילת ההליכים, שלא נחשב לפרק זמן סביר. בנוסף, קבע בית המשפט כי המשיבים אינם אחראים לליקויים אלה. באשר לתביעה שכנגד, הגיע בית המשפט למסקנה כי לא הוכחה כל הפרה של חיקוק הנוגע לעבודת המשיבים, וכי חוק התכנון והבניה לא נועד להגן על הפרט אלא לצרכים מינהליים. עוד ציין בית המשפט כי אין כל ראיה לקשר סיבתי כלשהו בין הפרה סטטוטורית נטענת כלשהי לבין הנזק הנטען על ידי המערערת. זאת ועוד, בית המשפט פירש את תקנה 17(ג) לתקנות התכנון והבניה כך שאינה כוללת את שירות המשיבים במקרה זה. סיכומו של דבר, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, אישר את פסק דינו של בית משפט קמא והורה למערערת לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בצירוף ריבית. ההחלטה התקבלה על ידי המשנה לנשיא מ' סלוצקי, השופט ד' ביין והשופט ש' פינקלמן בהסכמה. סיכום מקיף זה לוכד את עיקרי פסק הדין הארוך, ומתמצת את המורכבויות המשפטיות והפרטים העובדתיים לנרטיב קוהרנטי.