בש"פ 7845/21

תקציר

הכרעת הדין במקרה זה נסובה סביב פרשנותו של סעיף 26(א) לפקודת הראיות והאם הוא מחייב את בית המשפט לאפשר חקירה נגדית של מומחים או שמא קיים שיקול דעת לדחות בקשות כאלה. הערעור היה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים שדחתה את בקשת המערער לחקור בחקירה נגדית עורך הערכת מסוכנות הנוגעת למסוכנותו המינית לפי חוק הגנה על הציבור מפני עבירות מין. על המערער, בעל עבר של עבירות מין והתחזות במרמה, הוטל צו פיקוח המגביל את גישתו לאינטרנט ולטלפון לאחר המאסר, אשר אושר באופן עקבי למרות ערעוריו ובקשותיו לעיון חוזר על סמך הערכות מעודכנות. המערער טען כי חקירה נגדית היא זכות בלתי מסויגת על פי דין, ואילו המשיב טען כי לבית המשפט יש סמכות שבשיקול דעת לשלול אותה. בית המשפט קבע כי בעוד שסעיף 26(א) נושא לשון מחייבת, ישנם חריגים במקרים חריגים בהם ניתן לשלול חקירה נגדית אם היא נתפסת כבלתי רלוונטית או כניצול לרעה של ההליך. בית המשפט מצא כי בעניינו של המערער, נוכח עברו ותשובותיו המפורטות בשאלות ההבהרה שניתנו, המשך החקירה הנגדית היה מיותר ומכביד. חרף ההכרה בשקידה פרוצדורלית מצדו של המערער, אישר בית המשפט את ההחלטה לדחות את בקשת החקירה הנגדית, תוך שהוא מדגיש את נדירותן של בדיקות מסוג זה בהערכות מסוכנות ואת ההשלכות הרחבות יותר על המשאבים השיפוטיים. בסופו של דבר, הערעור נדחה, תוך שהוא מאשר את פסק דינו של בית משפט קמא ואת המשך צו הפיקוח.