דב"ע נד/64 - 0

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה של אדם עם תסמונת דאון, ששהה בדובאי בין השנים 1980 ל-1992, להכיר בו כ"נכה" לפי פרק ו' 2 לחוק הביטוח הלאומי. התובע טען כי נכותו אירעה בעת היותו תושב ישראל, ולכן יש לזכותו בהטבות. עם זאת, מאחר שהעובדות שהוצגו על ידי ההגנה התקבלו על ידי אביה של התובעת, ולא הוצגו ראיות סותרות, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה. נטל ההוכחה מוטל על התובע להוכיח את זכאותו, דבר שלא עשה. החוק מגדיר נכה כמי שאי כושר השתכרות שלו נגרם בעת היותו תושב ישראל, או שהיה תושב הארץ בגיל 18 ונכה, גם אם הנכות נוצרה לפני התושבות. ישנן שתי חלופות לזכאות, אותן הסביר בית המשפט בפירוט. החלופה הראשונה מתייחסת לחוסר כושר השתכרות, אותו יש לבחון כאשר התובע מגיע לגיל 18, למעט במקרה של "עובד קטין". החלופה השנייה מתייחסת לאדם נכה ומוגבל, כאשר לכל מונח יש משמעות המיוחסת בחוק. נכות לבדה אינה מזכה אדם כנכה על פי החוק; במקום זאת, היא תלויה בחוסר היכולת להתפרנס כתוצאה מהליקוי. מאחר שהתובע לא הוכיח כי היה תושב ישראל בעת אי כושרו להשתכר (כשהיה בן 18), החלופה הראשונה אינה ישימה. זאת ועוד, גם החלופה השנייה אינה חלה משום שאין ראיות לכך שהיה תושב ישראל בגיל 18, למרות שהותו בדובאי. הערעור על החלטת בית הדין האזורי נדחה בשל הימנעותו של התובע מהמצאת ראיות לתושבותו בישראל, המהווה תנאי הכרחי לזכאות.