בש"א 13966/06

תקציר

פסק הדין נסוב סביב קבוצת משיבים שטענו כי זכויותיהם הופרו בתוכנית לחלוקת מקרקעין. המבקשים, לעומת זאת, טענו כי יש להפנות את טענות המשיבים לרשויות התכנון המתאימות, וכי בית המשפט האזרחי נעדר סמכות במקרה זה. המבקשים ביקשו לדחות את התביעה מכמה טעמים, ובהם היעדר סמכות עניינית, res judicata, אי מיצוי הליכים מול רשויות התכנון ואי צירוף צדדים רלוונטיים אחרים להליך. בית המשפט בחן את הטענות השונות שהוצגו ומצא כי טענת המשיבים התמקדה בעיקר בפגיעה היחסית בזכויותיהם בהשוואה לבעלי קרקעות אחרים באזור שנפגע מהתכנית. לכן, מבחינה נורמטיבית, סעיף 122(3) לחוק התכנון והבניה היה רלוונטי יותר מסעיף 197, שעניינו הפרות מוחלטות. מאחר שהמשיבים כבר מיצו את הדרכים העומדות בפניהם ביחס לרשויות התכנון, ותביעתם הייתה בעיקרה לסעד כספי, הייתה לבית המשפט סמכות עניינית בתיק. בנוסף, קבע בית המשפט כי המשיבים אינם נדרשים לצרף צדדים אחרים להליך, שכן השפעת התביעה על בעלי קרקע אחרים היא עקיפה, והצטרפותם תסבך את ההליך שלא לצורך. בקשת המבקשים לדחות את התביעה נדחתה, והם חויבו לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בגין הבקשה, בסך 10,000 ₪, ללא קשר לתוצאה הסופית של ההליך העיקרי. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים ביום 12.4.07.