ת"א 12406-07-19

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותה של הוראת מעבר בתיקון לחוק הישראלי, חוק זכויות הדייר. ההוראה הנדונה קובעת מהן הדרישות מאדם להיות "דייר ממשיך" בדירת דיור ציבורי לאחר פטירת הדייר המקורי או מעברו לטיפול סיעודי. התובע והנתבע הציגו כל אחד פרשנויות שונות לחוק, ושניהם טענו כי פרשנותם נתמכת בלשון החוק. השופט החל את ההליך הפרשני בבחינת נוסח החוק ומצא כי שני הפירושים אפשריים. גם ההיגיון הפנימי של ההוראה נמצא לטובת פרשנותו של הנאשם. בבחינת תכלית החוק, הן מבחינה סובייקטיבית (כוונת המחוקק) והן מבחינה אובייקטיבית, מצא השופט כי הוראת המעבר נועדה להגן על זכויותיהם של דיירים שהתגוררו בדירות טרם חקיקת התיקון. תכלית זו מתיישבת יותר עם פרשנותו של הנתבע, המחייב מגורים במועד הקובע של התיקון ובמשך ארבע שנים קודם לכן, ולא עם פרשנותו של התובע, המחייבת מגורים רצופים מהמועד הקובע ועד מותו של הדייר המקורי. בנוסף, ציינה השופטת כי פרשנותה של התובעת מעוררת קשיים מבחינת ההרמוניה החקיקתית, שכן היא מטילה דרישת יתר של מגורים רצופים ממושכים. בפסק הדין הוזכר גם דו"ח ועדה ציבורית שבחנה את נושא הדיור הציבורי, התומך בעמדת הנאשם כי נדרשות ארבע שנים בלבד של מגורים רצופים. לבסוף קיבל השופט את פרשנותו המשפטית של הנתבע, דחה את התביעה והורה לתובע לשלם לנתבע 8,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.