המ"ש 10236-02-26

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של החלטת בית משפט השלום לתעבורה בעכו, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים ובחידושים העולים ממנה: **רקע עובדתי:** המבקש, עבד אלעאל בדראן, הגיש בקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח תנועה מיום 23.3.2022, בגין נסיעה במהירות מופרזת. המועד האחרון להגשת בקשה להישפט היה 21.8.2022, אך הבקשה הוגשה ביום 26.2.2026, כמעט ארבע שנים לאחר מכן. **המסגרת הנורמטיבית:** ההחלטה מתבססת על סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), המאפשר לבית המשפט להורות על קיום משפט אף אם הבקשה להישפט הוגשה באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים שבסעיף 229(ה) לחסד"פ, או מנימוקים מיוחדים אחרים. סעיף 229(ה) מחייב את התובע להשתכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, וכי היא הוגשה מיד לאחר הסרת המניעה. **עקרונות משפטיים מרכזיים:** 1. **עיקרון סופיות הדיון ויעילות ההליך השיפוטי:** ההחלטה מדגישה כי כאשר קנס שולם, הדבר מהווה הרשעה ונשיאה בעונש. במצב כזה, קיים משקל רב לעיקרון סופיות הדיון ויעילות ההליך. פסיקה קובעת כי הארכת מועד להישפט לאחר תשלום הקנס אפשרית רק במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות ביותר. (מתבסס על עפ"ת 45994-03-23 אברהם כבוד נ' מ"י). 2. **דרישת טעם טוב וראוי ("עיוות דין"):** על המבקש להוכיח קיומו של טעם טוב וראוי לכך שנמנע מהגשת הבקשה במועד. בית המשפט ישקול האם אי היעתרות לבקשה תגרום "עיוות דין" למבקש, באופן המצדיק היעתרות. הדרישה היא לביסוס טענות אלו באמצעות מסמכים וראיות שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם). 3. **משקל השיהוי:** השיהוי המשמעותי בהגשת הבקשה (כמעט 4 שנים) מהווה כשלעצמו עילה מספקת לדחיית הבקשה. בית המשפט העליון קבע כי שיהוי לבדו יכול להוות טעם לדחיית בקשה להארכת מועד להישפט (רע"פ 7714/23 מדינת ישראל נ' מוטי אונגר). 4. **ידיעה על הדו"ח:** גם אם המבקש טוען שלא קיבל הודעת תשלום קנס, תשלום הדו"ח עצמו מהווה ידיעה "ממש" בדבר קיומו. פסיקה קובעת כי ידיעה ממקור אחר (כמו תשלום) מספיקה אף בהיעדר אישור מסירה (עפ"ת 66004-01-24 ממן נ' מדינת ישראל). במקרה זה, תשלום הדו"ח ביום 19.7.2022, מהווה אינדיקציה ברורה לידיעת המבקש על הדו"ח. 5. **תשלום הקנס כהודאה והרשעה:** תשלום הקנס על פי סעיף 229(ח) לחסד"פ, נחשב להודאה באשמה, להרשעה ולנשיאה בעונש. הארכת מועד להישפט בנסיבות אלו מוגבלת מאוד. 6. **אי קבלת תצהיר נהג אחר כעילה להארכת מועד:** בית המשפט קבע כי טענה שנהג אחר נהג ברכב, אף אם מגובה בתצהיר, אינה מהווה כשלעצמה עילה מספקת להארכת מועד להישפט. זאת, מכיוון שהטענה לבדה אינה מבססת "עיוות דין" במובן הנדרש בפסיקה (עפ"ת 66594-03-24 דילן נ' מדינת ישראל, רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת-ישראל, רע"פ 7709/13 שמעון סאסי נ' מדינת ישראל). **חידושים או דגשים מההחלטה:** * **הדגשת חובת ההוכחה על המבקש:** ההחלטה מחדדת את נטל ההוכחה המוטל על המבקש להוכיח את קיומן של נסיבות חריגות המצדיקות הארכת מועד, במיוחד לאחר תשלום הדו"ח. * **גישה מחמירה במקרה של תשלום הקנס:** בית המשפט מיישם גישה מחמירה יותר כאשר הקנס כבר שולם, ורואה בכך השלמה של ההליך הפלילי, למעט במקרים חריגים ביותר. * **קונסטרוקציית "ידיעה ממש" מתשלום:** ההחלטה מאמצת את הקונסטרוקציה של "ידיעה ממש" על דו"ח התנועה, הנובעת מתשלום הדו"ח, גם ללא הוכחת מסירה פורמלית. הדבר מחזק את עקרון סופיות הדיון. * **חוסר תוקף של תצהירים "סתמיים":** בית המשפט דחה את התצהירים שהוגשו מטעם המבקש ואביו, בנימוק שהם "סתמיים" ואינם מספקים הסבר סביר כיצד הם זוכרים את פרטי האירוע לאחר תקופה כה ארוכה, וכן אינם מציגים אסמכתאות רלוונטיות. * **החלת עקרונות דיון בפס"ד לביטול:** בית המשפט מפנה לעקרונות הדיון בבקשה לביטול פסק דין (סעיפים 130 ו-240 לחסד"פ) כרלוונטיים לבחינת בקשה להארכת מועד להישפט, מה שמצביע על התאמה בין סוגיות אלו מבחינת הצורך בהצדקת האיחור. **מסקנה:** בית המשפט דחה את הבקשה להארכת מועד להישפט. הנימוקים המרכזיים לדחייה הם: 1. **שיהוי עצום** בהגשת הבקשה. 2. **תשלום הדו"ח** על ידי המבקש, המהווה הודאה, הרשעה ונשיאה בעונש, ומקים כשלעצמו מכשול משמעותי להארכת מועד. 3. **חוסר הוכחה לקיומן של נסיבות חריגות** המצדיקות את ההארכה, ובפרט, טענת הנהג האחר לא הוכחה כראוי ולא נתפסה כעיוות דין. 4. **תצהירים סתמיים** שלא ביססו טענה משכנעת. בנוסף, חויב המבקש בהוצאות משפט, דבר המעיד על כך שבית המשפט ראה את הבקשה כבלתי מבוססת וחסרת סיכוי.