ב"ל 23150-09-22

תקציר

השופטת דחתה את טענת התובע בקובעה כי התובע לא הוכיח כי נחשף לרמות רעש מזיקות במקום עבודתו. ההחלטה התבססה על בדיקות מפלס רעש שנערכו בנמל במהלך תקופת העסקתו של התובע, אשר הראו כי מפלסי הרעש היו מתחת לסף המזיק. התובעת, שעבדה בנמל הן כחוסכת והן כמפעילת ציוד מכני, לא הביאה ראיות מספיקות לסתור תוצאות בדיקות אלה. השופט ציין ארבע נקודות מקדימות. ראשית, התובע אכן עבד בסביבה רועשת, אך השאלה המכרעת הייתה האם הוא נחשף לרעש מזיק. שנית, התובע לא זימן עד רלוונטי שיכול היה לתמוך בטענתו, דבר שהחליש את טענתו. שלישית, העובדה שבדיקות הרעש נערכו באופן שוטף בנמל אינה מעידה על כך שהתובע היה חשוף לרעש מזיק; במקום זאת, הוא המחיש את מחויבות המעסיק לניטור רמות הרעש. לבסוף, הדגישה השופטת כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות, ופסקי דין אזוריים קודמים, שרובם ניתנו בנוסח הקודם של החוק, היו בעלי ערך מוגבל במקרה זה. במהלך התקופה בה עבד התובע כחוסך, מדוחות ניטור הרעש בשנים 2015, 2018, 2020 ו-2022 עולה כי רמות הרעש אליהן נחשפו החוסכים היו ברובן מתחת לסף המזיק. למרות שהתובע טען כי עבד עם פינים, אשר לכאורה חשפו אותו לרמות רעש גבוהות יותר, השופט מצא כי עבודה זו הייתה משתנה ולא היוותה חשיפה לרעש מזיק. באשר להעסקתו של התובע כמפעיל ציוד מכני, קיבלה השופטת את טענת הנתבעת כי התובע עבד בתא סגור וממוזג, אשר צמצם את החשיפה לרעש. תוצאות בדיקות מפלס הרעש למפעילי ציוד מכני, לרבות סוג הציוד הספציפי שהפעיל התובע, הראו באופן עקבי רמות נמוכות מסף הרעש המזיק. בסיכומו של דבר, השופטת הגיעה למסקנה כי האפשרות שהתובע נחשף לרעש מזיק אינה סבירה יותר מהאפשרות שלא, ולכן התביעה נדחתה. כל צד היה אחראי להוצאותיו המשפטיות, ולתובע ניתנו 30 יום לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה.