עת"מ 13902-06-11

תקציר

טענותיו המקדמיות של המשיב לדחיית העתירה נדחות על ידי השופט. המשיב טען כי יש לדחות את העתירה בעניין הארנונה משום שהוגשה לאחר תקופת ההתיישנות. השופט טען כי עילת התביעה התגבשה בשנת 2008 והעתירה הוגשה בתוך פרק הזמן, ולכן היא אינה נדחית בעילות אלה. טענה מקדמית נוספת לדחייה התבססה על שיהוי העותר בהגשת התביעה. השופטת הסכימה כי היה שיהוי אך הוא לא היה חמור ולא פגע בעמדת המשיב. לפיכך, גם התביעה לא נדחתה מסיבה זו. תחת זאת, בחרה השופטת לבחון את העתירה לגופה. לגופו של עניין טענה העותרת כי החלטת המשיב לשנות את סיווג הקרקע עליה הוקם הנכס אינה חוקית משום שנעשתה ללא אישור השרים. עם זאת, השופט מצא כי חיוב הארנונה משנת 2008 עולה בקנה אחד עם הצו משנת 1992 שסיווג את הקרקע כ"קרקע תפוסה לתעשייה" ונותר ללא שינוי בצו משנת 1993. מאחר שטענות העותר התייחסו לשינויים בסיווג שלא השפיעו על המצב הקיים, הגיע השופט למסקנה כי העתירה תיאורטית ואינה רלוונטית. עוד טענה העותרת כי יש לסווג את הנכס כקרקע חקלאית וערערה על האפליה בארנונה המוטלת על שני הנכסים. השופט ציין כי טענות אלה לא נתמכו די הצורך בראיות והוצגו כלאחר יד. לפיכך החליטה השופטת לדחות את העתירה בעניין נכס ב' על כל היבטיו והורתה כי כל צד יישא בהוצאותיו.