ת"א 2290/98

תקציר

בית המשפט קבע כי התובעת, גננת, שהואשמה לשווא בהתעללות בילדים ולאחר מכן זוכתה, אינה זכאית לפיצוי מהמדינה. השופט קבע כי למרות שהתובע ללא ספק סבל מעוגמת נפש, התנהלות המדינה לאורך כל החקירה והתביעה לא עלתה כדי רשלנות. החקירה נפתחה בעקבות תלונה של הורה וסייעת, שטענותיהם קיבלו חיזוק בהתבטאויות של הורים אחרים. השופט הכיר בכך שהמשטרה והתביעה פעלו ברגישות, והגיע למסקנה סבירה שיש די ראיות להעמיד את התובע לדין. אמנם נעשו כמה טעויות פרוצדורליות, כגון אי חקירת הילדים, אך אלה הסתכמו בטעויות בשיקול הדעת ולא ברשלנות. יתר על כן, המחוקק קבע כי יש לעודד מסירת מידע המוביל להליך פלילי, ולא להרתיע על ידי הטלת תשלומי פיצויים גבוהים על המדינה. השופט הדגיש כי הצורך של החברה לאכוף את החוק גורם לעיתים לסבלם של חפים מפשע, וזהו מחיר שעל בני החברה לקבל. לפיכך, התביעה לפיצויים נדחתה, אם כי נחסכו מהתובע הוצאות כלשהן הקשורות להליך, בהתחשב בנסיבות המקרה.