עמ"ש 17158-10-20

תקציר

במקרה דנן, התייחס בית המשפט לערעור על צו קיום צוואה, והתמקד בשאלה האם השיהוי בהגשת הבקשה לתיקון הצו היה מוצדק. על פי סעיף 72(א) ותקנה 27(ג), קיימות הנחיות מחמירות לתיקון או ביטול צווי קיום צוואה, בעיקר סביב השאלה האם ניתן היה להציג עובדות או טענות חדשות קודם לכן. המערערת התמהמהה למעלה משלוש וחצי שנים לאחר מתן צו קיום הצוואה לערער על הצוואה, למרות שידעה על חוסר יכולתה של המנוחה קרוא וכתוב ועל דמנציה לכאורה. הנימוקים שניתנו לעיכוב זה, לרבות אבל, אילוצים כספיים ומשא ומתן מתמשך לפשרה, לא היו מספיקים על ידי בית המשפט. בית משפט קמא מצא את הצדקתו של המערער בלתי משכנעת, מה גם שהגישור עם שופט בדימוס החל רק לאחר הטענות הראשוניות נגד המנוח. כמו כן, לא הובאו ראיות קונקרטיות למשא ומתן בנוגע לצוואה. השיהוי פגע גם ביכולתה של המשיבה להציג ראיות, מה גם שהמנוחה לא הייתה בחיים כדי להעיד על כוונותיה ומצבה בעת חתימתה על הצוואה. בית המשפט הדגיש את החשיבות של מימוש זכויות במועד ונמנע משימוש במשא ומתן כאמתלה לעקוף לוחות זמנים פרוצדורליים. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את הערעור, אישר מחדש את מעמדו של צו קיום הצוואה כפסק דין, ופסק הוצאות למשיב. פסק הדין הדגיש את הצורך של המערערים לטעון טענות במהירות והדגיש את העיקרון המשפטי של סופיות בענייני צוואה.