ב"ל 6462-05-21

תקציר

התובע, בעל חנות מכולת, עתר להכרה באירוע המוחי שעבר כתאונת עבודה על מנת שיוכל לקבל קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי. על פי הפסיקה, על מנת שאירוע מוחי ייחשב לתאונת עבודה, על התובע להוכיח כי התרחש אירוע חריג בעבודה, שגרם ללחץ נפשי חריג או למאמץ גופני מיוחד. על התובע מוטל נטל הוכחה נוסף בשל היותו עצמאי. השופט מצא כי התובע לא עמד בנטל זה. השופט הניח כי התובע אכן החליף מקרר בחנותו ביום התאונה הנטענת, כפי שטען. עם זאת, השופט הצביע על סתירות וסתירות רבות בגרסת התובע לאירועים, הן בתוך עדותו שלו והן בין עדותו לזו של עדיו – בנו וגיסתו. לוח הזמנים של האירועים, הסיוע שקיבל התובע ותפקידו של התובע בהרכבת המקרר היו כולם לא עקביים. כמו כן, לא ברור אם התובע ייחס את האירוע המוחי ללחץ נפשי או למאמץ גופני, ולא הובאו ראיות אובייקטיביות התומכות באף אחת מהטענות. המסמכים הרפואיים מזמן האירוע גם לא נתנו אינדיקציה לאירועים חריגים בעבודה ובמקום זאת הציעו כי השבץ התרחש בשעות הבוקר המוקדמות. השופטת לקחה בחשבון גם את האיחור בהגשת התביעה – שמונה שנים לאחר האירוע – שהצביע על כך שהתובע לא סבר בתחילה שהשבץ מוחי קשור לעבודה. מטעמים אלה הגיעה השופטת למסקנה כי התובעת לא הצליחה להוכיח התרחשות אירוע חריג בעבודה ולכן דחתה את התביעה. לא נפסקו הוצאות למי מהצדדים, כמקובל בהליכי ביטוח לאומי. לתובע זכות לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי.