רע"א 4905/98

תקציר

בהכרעה משפטית מורכבת שהתמקדה בתחולת סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, התייחס בית המשפט העליון לסוגיות הנוגעות לחובות מזונות שנצברו עקב אי תשלום. הדיון בבית המשפט עסק בפרשנות האם סעיף 69(ה) יכול לחול על מצבים בהם שיעורי תשלום המזונות לא נקבעו בפסק הדין המקורי. היא קבעה כי ההוראה צריכה לחול הן על מקרים שבהם הריביות נקבעו מראש והן על מקרים שבהם הן נעדרו, תוך הדגשת תכליתו המונחת ביסוד החוק: לתמוך בחייבים שאינם מסוגלים לפרוע במועד מבלי לפגוע בכבודם ובקיומו הבסיסי. בית המשפט זיהה "טעמים מיוחדים" שיכולים להצדיק הפניית החייב לבית המשפט לצורך התאמת תעריפים, תוך התמקדות בשמירה על יכולתו של החייב לקיים את עצמו. הוא הדגיש את האיזון בין גביית חובות מהירה לנושים לבין ההגנה הכלכלית על חייבים, בהתחשב הן בהשפעות החברתיות והן בכבוד הפרט כפי שנקבע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בסופו של דבר קבע בית המשפט העליון כי יש לדון מחדש בתיק על ידי בית המשפט המחוזי, בהתחשב בנסיבות המונעות מהחייב לשלם את חובו תוך הקפדה על הגינות כלפי הנושים, והדגיש כי יש לגשת לחלוקת החוב במקרים כאלה במשורה כדי להימנע מהתחמקות מאחריות. ההחלטה קובעת כי ללא קשר לאיום במאסר, שמירה על כבוד האדם של החייב תוך מתן אפשרות לביצוע פסקי דין היא חיונית.