ע"ו 47230-09-11

תקציר

המערערת, שסבלה מנכות מוכרת לרבות מום בצוואר, עתרה להשבת אחוזי הנכות שלה לאחר שהופחתו על ידי הוועדה המחוזית. בקשתה של בת ה-61 הוגשה לאחר הערכה מחודשת של מצבה, בעקבות טענת בא כוחה כי מצבה הסוכרתי הידרדר והיא סובלת מכאבים בצווארה ובזרועה הימנית. הפחתת אחוזי הנכות של המערער בגין מום הצוואר על ידי הוועדה המחוזית ל-1% התבססה על קביעתם בדבר שיפור במצבו ואי הגבלת תנועה. על החלטה זו הוגש ערר לוועדה רפואית גבוהה יותר, כאשר המערער טען כי ההפחתה לא הייתה צריכה להתרחש ללא התראה והזדמנות להציג ראיות. עוד טענה המערערת כי מצב צווארה פגע בידה הימנית, דבר שיש להתחשב בו לפי תקנה 9. הוועדה הרפואית העליונה, לאחר שמיעת הצדדים ובדיקתו של המערער, העלתה את שיעור הנכות בגין המום בצוואר ל-10%. על החלטה זו הוגש ערעור, אך בית המשפט לא מצא טעם בטענות המערער. לוועדה הייתה סמכות לבחון ולשנות את שיעורי הנכות ולא נדרשה להזהיר את המערער מפני שינויים אפשריים. זאת ועוד, טענותיה של המערערת עצמה העמידו בסימן שאלה את הפגם בצוואר, וניתנה לה הזדמנות להכין ולהציג ראיות בעניין. בית המשפט דחה את הערעור בקובעו כי המערערת תוכל תמיד לטעון להחמרה במצבה על פי החוק וכי לא ייפסקו הוצאות. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ומיום 22.1.12.