ת"א 36125-12-23

תקציר

בפסק דין זה דוחה השופט את בקשת הנתבעים לחייב את התובעים – שהם נציגי הבית המשותף – בהפקדת ערבות להבטחת הוצאות הנתבעים. עיקרו של התביעה, שהוגשה על ידי התובעים, הוא סעד באמצעות צו מניעה המחייב את הנתבעים לתקן את מערכת הקירות החיצוניים של המבנה או לחילופין סעד כספי בסך של כ-2 מיליון ₪ לכיסוי עלויות התיקון. הנתבעים ביססו את בקשתם על סעיף 353א לחוק החברות, וטענו כי יש לראות את נציג הבית המשותף כדומה לחברה ולכן יש לחייבו להפקיד ערבות להוצאותיהם. הם הצדיקו זאת בכך שאחרת לא יוכלו להחזיר את הוצאות ההגנה שלהם מהנציג. עם זאת, השופט קבע כי הנציג אינו נחשב "חברה" לפי חוק החברות, ולכן סעיף 353א אינו חל במקרה זה. זאת ועוד, בהתייחס לבקשה לפי הוראות תקנה 157 לתקסד"א, הדגישה השופטת כי נטל ההוכחה מוטל על הנתבעים לספק הצדקה לבקשה. הבקשה לא עמדה בנטל זה, שכן לא הוכח כי התובעים הם תושבי חוץ או כי חסרים פרטי כתובתם. בנוסף, מצבו הכלכלי של המייצג וסיכויי התביעה לא היו טיעונים משכנעים דיים כדי להצדיק את הפקדת הערבות. השופטת ציינה כי ברירת המחדל לפי תקנה 157 היא שלא לחייב את התובעים להפקיד ערבות, ובבקשת הנתבעים לא הוצגו נסיבות חריגות לסטות מתקדים זה. משכך, הבקשה נדחתה, והנתבעים חויבו לשאת בהוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪. ההחלטה התקבלה בהיעדר שני הצדדים.