ת"א 1844/99

תקציר

התובע דורש תשלום מהנתבעים – הנתבע 1 כחייב העיקרי, והנתבע 2 כערב לחובותיו של הנתבע 1 – עבור יתרת חוב בגין הלוואות שניתנו בשנת 1995. הנתבעים אינם חולקים על קיומו של החוב, אלא טוענים כי הסכם ההלוואה עצמו אינו תקף. לטענתם, הוא נחתם למראית עין בלבד, וכי היה הסכם נפרד בעל פה לפיו ניירות הערך שנרכשו בתמורת ההלוואה ישמשו כבטוחה היחידה. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי אולצו לחתום על הסכם ההלוואה בלחץ נציגי התובעת. עם זאת, השופט מצא כי הנתבעים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיהם. השופטת סברה כי טענות הנתבעים והראיות התומכות בהן אינן משכנעות, ובמקום זאת סברה כי הסכם ההלוואה תקף ונחתם כדין על ידי שני הצדדים. משכך, פסק השופט לטובת התובע, והורה לנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לפרוע את החוב כפי שחושב על ידי המומחה שמונה על ידי בית המשפט, בצירוף מלוא הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין.