רע"ב 4721/20

תקציר

אסיר המרצה עונש של 11 שנות מאסר בגין עבירות שונות, בהן התעללות בקטינים, תקיפה, כליאת שווא ומעשים מגונים, ביקש לשנות את סיווגו מקטגוריה א' כדי לאפשר לו להשתתף בתכנית חופשה בכלא, וכן ביקש חופשה חריגה כדי להגיע לקבר בתו לאחר הרצח. האסיר טען כי החלטת שב"ס שלא לשנות את סיווגו התבססה על הערכה שגויה של הוועדה המחוזית לטיפול באלימות במשפחה ודינה להתבטל. בית המשפט המחוזי מרכז לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דחה את שתי העתירות וקבע כי החלטות שב"ס סבירות, אחראיות ומבוססות על נתונים רלוונטיים. לאחר מכן הגיש האסיר בקשה לחופשה כדי לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הבקשה הדגישה את הפגמים לכאורה בהערכת ה-ALMB ואת ההשלכות הרחבות יותר של גזר הדין על אסירים אחרים. עם זאת, הבקשה נדחתה. בית המשפט קבע כי החלטות השב"ס מוצדקות בהתחשב באופי פשעיו של האסיר ובחשש למסוכנותו. בית המשפט הדגיש כי רשות הערעור במקרים כאלה היא חריגה ונובעת בעיקר מנסיבות פרטניות. במקרה זה, הבקשה לא הציגה תרחיש חריג המצדיק רשות ערעור מיוחדת, והטענות בנוגע לשומת אלמ"ב לא היו משכנעות. בפסק הדין הובהר כי לאסירים אין זכות מוחלטת לצאת, במיוחד במקרים בהם קיים חשש למסוכנותם הפוטנציאלית לציבור.